ילד יפה. חלק 2 // אזהרת טריגר**

כ״ג בטבת, תשס״ה

לייביש ויענקי כבר מזמן לא היו בסביבתי.
עכשיו שאני לא מרוכז כבר בלמידה, נשארתי לבד.
ממצטיין, לטיפש של הכיתה.

לא הייתי ישן בלילות.
לא הייתי לומד.
הייתי זומבי לעצמי ולשאר.

המשכתי לקבל מכות מהאבא העלוב שלי,
למרות שמתתי מבפנים, כל יום בשנה הנוראית בחיי.
הייתי צריך להמשיך ללכת לישיבה, למרות העינויים.
למרות שהגוף נפצע.
שוב ושוב.
למרות ששוב ושוב עשיתי דברים שלא רציתי.
דברים שנכפו עלי מהיותי ״ילד יפה״.

הוא אמר שיספר לכולם שאני אוהב בנים.
מה יכולתי לעשות?
לא יכולתי.

אז עשה בי כרצונו.

הבטחתי לעצמי שביום ההולדת 14 שלי, אני כבר לא אהיה פה. אברח מפה, רחוק.
אולי אפילו אלך לצבא הציוני והנורא.
אולי אמות שם,
ואולי אפילו רק מהבושה.

אולי אברח לתל אביב, לארץ סדום,
שמעתי שהיא לא מאוד רחוקה,
שנשים שם הולכות לא צנועות,
והגברים לא הולכים עם כיפה.

ואיפה אתה באמת?
כרתנו ברית, אני ואתה
אהבה גדולה שכזו
מעולם לא הרגשתי בחיי עד כה
14 שנה של מסירות נפש ואהבה
הובילו אותי לכלימה

אז איך כל זה קרה?
האם זה מה שמגיע לי? האם זו גזירה?
אולי נפלתי על כבד את אביך ואת אמך?
מצווה כל כך חשובה.
אולי זאת הסיבה?

חורף ירושלמי, וקר.
שכחתי את המעיל והתחלתי לרעוד.
לא היה לי אכפת.
הייתי נחוש,
נחוש למות.
עליתי על אוטובוס לכיוון התחנה המרכזית, נסיעה של 20 דקות, ובראש שלי מחשבות קשות.

העיקר שהם לא ימצאו אותי.

בתחנה המרכזית עלו בי חרטות.
מעולם לא הייתי פה,
וכבר הנוף התחיל להשתנות.
ראיתי רגלי נשים,
שיער נשים.

נחרדתי.

שאלתי את המודיעין איפה תל אביב,
הוא אמר לי לחכות ושהקו יגיע בקרוב.
בכיתי.
הסתרתי את הבכי.
בכיתי שוב.
הסתרתי.
עליתי לאוטובוס.

״אתה מגיע לתל אביב?״
שאלתי ביידיש.
איכשהו הנהג הבין.

״כן כן תל אביב, עלה״.
שלפתי את מה ה7 שקלים שנשארו לי.

״זה מה שיש לך ילד?״
הסתכלתי עליו, לא הבנתי את העברית שלו.
סימנתי לו שייקח.
הוא לקח,
״חסרים לך עוד 8 שקלים ילד״.
הנהנתי לו ימינה ושמאלה עם הראש ודמעה התחילה לזלוג.

״בוא עלה עלה״.

תל אביב הייתה נוראית.
מימד של זוועה.
ריח השתן מהר עלה
ובחרתי לסיים את הלילה הראשון במבואה של איזו דירה.
לידה מחדש.