ילדת הנצח הנרקיסיסטית – פרק א

"אתן תלמידות חטיבת ביניים, למה שאתן לכן סיגריות?"
"את נותנת לכולם!" צווחה אחת מהן. היה לה איפור כבד שזעק לתשומת לב.
השתיים האחרות שדי התחבאו מאחוריה אבל בכל זאת ניסו להיראות גיבורות גדולות
הנהנו יחדיו וצחקו צחוק מאולץ ודוחה.
העפתי אותן משם באמירה שאיני זוכרת בדיוק. דוחות שכאלה. כאילו מגיע להן משהו
על ההתנהגות הפזיזה הזו.

נשכבתי על הדשא. ידיי היו מאחורי ראשי וסיגריה הייתה בפי.
יום חרא עבר עליי ולא יכולתי לחשוב מרוב שכאב לי הראש.
מה הבעיה של הילדות האלה?
גם אתמול בבר ברוטשילד… הם הכניסו לשם ילדות בנות חמש-עשרה.
הן לא נקבו בגילן ולא דיברו חזק, שלא ישמעו את קולן הילדותי.
אבל לעזאזל! כאילו שלא רואים! על הדרך גם יצא לי לשמוע את שיחתן
מהשולחן בו ישבו שהוכיחה לי שהן עוד לא בשנת הבגרויות.

סיפרתי את הכל מאוחר יותר לרמי, ההוא שלמד איתי עד כיתה י' ואז העיפו אותו.
ההיפסטר המרוקאי שבטוח שהוא הערס השכונתי. עיסוקו העיקרי כיום הוא הוצאת
גימלים. ג'ובניק ממוצא ומשעמם שטוחן בורקסים כל היום בבית, אפילו לא בקרייה.
הוא טוען שסירובו האדוק לשירות קרבי נובע ממניעים פוליטיים.
אבל מבט אחד בגופו החסון ושרירי וכל אחד יבין איפה הוא מעביר את הזמן של היום עד שתיים בצהריים.

רמי לא היה ממש אחד שמפיו יצאו עצות לחיים. למעשה הוא בכלל לא היה אינטליגנט
כפי שהוא הציג את עצמו, ולא היה מעניין במיוחד.
בתקופת התיכון, תמיד חשבתי שהוא מהטיפוסים האלה שיודעים מהחיים שלהם.
ההפך התברר לי כשפגשתי אותו שנה שעברה באיזו מסיבה שכונתית. התחברנו וזה.
נשארנו חברים רק כי נוח לי להתנחל בבית הענק של ההורים שלו כמעט כל אחה"צ.

פתאום גלי הג'ינג'ית נכנסה. החברה של רמי.
בחיים לא תיראו כל-כך הרבה היפראקטיביות בבן-אדם אחד.
כל הזמן היא הייתה מלאה במרץ. כאילו יש לה מטען אנרגיה בתחת או משהו.

איך שהיא פתחה את הפה הצווחני שלה, כיביתי את יכולת ההקשבה שלי.
נכנסתי למעין מסע של אל.אס.די משלי. כמובן בלי האל.אס.די. לצערי.
ראיתי את הפה שלה זז בלי סוף, אבל אני יכולה להישבע שלא שמעתי כלום.

החלטתי לטוס משם כמה שיותר מהר. כשגלי מגיעה הכל הופך לגרוע יותר.
אבל באמת. עפתי מיד.
כמה חיוכים מזויפים שכאלה ובשנייה לאחר מכן הייתי ברחוב המחשיך והריק.
איזו סבתא שישבה על ספסל הביטה בי כאילו הייתי איזה חבר מכוכב אחר.
היה קריר אז סגרתי את מעיל העור השחור שלי.
התקרבתי אל הבניין שלי ובכל זאת תחושות נסיגה חלחלו בי.

"כמה פעמים אמרתי לך לקפל את הגרביים שלי ולסדר אותם על הכיסא הזה כדי שאקח אותם אח"כ?!" אילן צרח.

כמה התחרטתי שעזבתי את ביתו של רמי.

"אני לא המשרתת שלך ואתה לא ילד קטן, אם אתה רוצה אתה יכול לקפל לבד!" צרחתי עליו בחזרה.

הוא זרק לכיווני את הגרביים הבלתי-מקופלות שלו.
היה לו מבט מפלצתי שהיה לי כבר מוכר מדיי. מאסתי בו, אך לא יכולתי להעיף אותו מביתו.
בכי רם נשמע מהאריסה באמצע המסדרון.

"תשתיקי את התינוקת!" הוא צרח ובעט בכיסא שנפל על הרצפה.

הרמתי את ליאן המסכנה מן האריסה. חיתולה היה מלא מן הסתם. היא לא טופלה יום שלם על-ידי אביה המאוד מסור ואכפתי.
הוא התייחס אליה כאילו הייתה חפץ אווירה נשכח שקניתי שלא בידיעתו במבצע באיקאה.
כמובן שלו יכולתי, הייתי לוקחת אותה איתי למקום שבו היא תזכה ליחס, לפחות בינתיים, עד שאסתדר קצת כלכלית… אבל סבה וסבתה גם לא רוצים בה. לא בה ולא באמה.

לאחר שהחלפתי לה חיתול, התקלחתי.
כאשר יצאתי מן המקלחת, ניראה כי אילן יצא מן הבית.
רווח לי. מעט שקט בבית שאמור להיות חלקית גם שלי.
האכלתי את ליאני המתוקה ושיחקתי איתה מעט.
היה עליי לצאת לעבודה, לכן חיכיתי לאחותי שתיקח את ליאן להיות אצלה הלילה בזמן שאילן משוטט לו באלוהים יודע איפה.

החלפתי את תפקיד האם הצעירה היהירה בתפקיד הברמנית הראשית במשמרת
של חצות הלילה בבר התל-אביבי ההוא שבו עבדתי.
אני מניחה שזה מה שמגיע לי על היותי, לפחות עד שנה שעברה, ילדת הנצח הנרקיסיסטית.