ילדי שלי

מועקה רודפת אותי
כל הימים כיום אבל לאומי, עבורי
חותם גופך כאבן צחורה ודוממת
עומדת בסמוך להרבה שהיו
ממש כמוך, אינם יחזרו

אלפי מדים נחים מקופלים
הם עייפו מזוועות ומדמים
ומי ישיר לחיילים בלילות הקרים
אולי הפרחים, המתחדשים שמבקרים הגעגועים

ונאומי האימהות
ניצבות איתנות, בליבן הן בוכות
אין נחמה ואין כל מגע
מלאכיהן לא ישובו מהמלחמה
הם הינם יחסרו, ממש כמותך

בלילות אחבקך
בימים אחלום אותך
כמה אכזרי ונורא, לטמון בתוך האדמה
לעקור מתוך תוכך, כנגד רצונך
את ליבך, ילדך שלך.