ילדי הירח- פרק 4

ימים חלפו,שבוע ושבועיים,כל אחד בביתו החדש.שרון אף פעם לא היית אישה נחמדה במיוחד,או טענה להיות אחת כזאת.אנשים חשבו שהיא נחמדה ממבט ראשון.היא הייתה מוקפדת בלבושה,חייכה הרבה (חיוכיה היו נראים כמו סדק צר בקרח) וכמעט אף פעם לא צעקה.היא עזרה לאנשים שלא הכירה ותיעבה עמוק בליבה כמעט כל איש שכן הכירה.מצבי רוחה השתנו כמעט ללא היגיון.היא יכלה לשיר לבנותיה בערב שירי ערש מלאים חיבה.ולמחרת בבוקר,כאשר יבקשו ממנה להכין להן משהו לאכול יענו באמירה בנוסח:"האופן שבו את פונה אליי גורם לי להניח שבצורה חסרת היגיון נדמה לך שאכפת לי ממך.אני אולי נראית נחמדה,אבל אלה רק הפנים שלי.אז אולי כדאי לך לבזבז פחות זמן על הנחות מהסוג הזה,ויותר זמן בלגרום לי להפסיק להתחרט שילדתי אותך.ובקשר לאוכל,את יכולה לגווע מרעב.לא אכפת לי ולא חשוב לי."
שרון לא הייתה עוקצנית ללא סיבה,היא לא עשתה דבר ללא סיבה.היו רגעים בהם שנאה את בנותיה עד מוות ונועלת אותן בחדרן או במרתף,הכל כדי לא להסתכל בהן.ומנגד,רגעים בהם הייתה מוכנה להרוג בידיים חשופות כל אדם שיפגע בהן.היא פעלה כך עם כל האנשים שהכירה,מבלי לרצות בכלל.
ובקשר לג'יידן? הוא נולד להיות אדם נחמד,אחותו הגדולה הייתה אישה טובה,הוריו היו אנשים טובים,ורק הוא…מה הוא בכלל?
הוא לא היה צריך את מינג שתגיד לו שהוא אדם גרוע,הוא לא היה צריך את ליאו שיאמר לו את זה.הוא ידע את זה בעצמו.אבל הוא לא ביקש את זה,הוא לא ביקש להתייתם,הוא לא ביקש להתמכר להרואין והוא לא ביקש מבתו לפתח סכיזופרניה.ויותר מהכל,הוא לא ביקש להיות ערפד.אבל זה לא מה שייחד אותי.גם ליאו לא ביקש להיות אדם זאב ומינג לא ביקשה להיות…דבר שאין אפילו דרך להגדיר אותו.הירח לא שאלה לפני שבחרה אנשים.הם היו ילדיה.ילדי הירח,כך הם נקראו.
לילה אחד,בנעוריו,התעורר,והרגיש את גרונו היבש כמו היה נשרף.הוא שתה בקבוק שלם של מים,ודבר לא עזר.רק כאשר נשרט מפיית הבקבוק וליקק את הדם,חש הקלה בכאבים בגרונו.הוא הביט באחד הסירים במטבח,ובבואתו הנשקפת אליו הייתה בעלת ניבים חדים.מבלי לחשוב פעמיים נעץ את הניבים באמת ידו.הדם ניגר ולשונו ליקקה אותו,פיו היה אדום כשגרונו סיים לכאוב.הוא התבייש,אבל התחושה הייתה נהדרת.את עשרים וחמש השנים הבאות,כמעט,העביר בשתיה פעם בחודש.מכיוון שהיה גבר,העדיף לשתות מנשים.והעדפתו האישית הייתה מכשפות וילדות ירח,לילה אחד בחודש העביר בציד.
בלילה אחר,התעורר נער אחר,ליאונרדו ליאופולד ליאופר שמו,וגם גרונו שלו כאב.אך לא בדם היה יכול להשתיק אותו.בצעדים רופפים,ירד גם הוא אל המטבח והביט בעצמו באחד הסירים.בבואתו גרמה לו כמעט לאבד את עשתונותיו.עיניים צהובות,שיניים חדות,פניו כוסו בשיער שחור סמיך וידיו צימחו ציפורניים חדות וקשות כאבן.הוא כשל לאחור לעבר המקרר ונפל על רצפת העץ הקרה.ציפורניו השאירו שריטות על הארונות כשצנח מטה.לשונו השתרבבה מחוץ לפיו כשידיו עשו כרצונן ופתחו את המקרר.הוא דחף פנימה את ראשו,והרגיש את נחיריו מתרחבים,ריחו של הבשר דקר את כל גופו והוא נעץ את שיניו החדות כסכין בנתח גדול של בשר,שהיה אמור להאכיל את כל ילדי הבית למחרת.באותו רגע הוא לא חשב עליהם,ולא היה לו אכפת.ידיו,בגדיו ופניו כולם הוכתמו בדם,והוא כעס על עצמו באותו הרגע,לפחות הרעב נעלם.את השנים הבאות העביר גם הוא בציד,אחת לחודש.
מינג נבחרה גם היא,בליל ירח מלא.היא התרוממה באחת,עיניה כאבו כאילו טפטפו בהן חומץ.היא כשלה כל הדרך אל חדר האמבטיה,והביטה במראה.עיניה החומות זהרו בירוק,ולאחר מכן כאבו גם אצבעותיה.לאחר כמה רגעים של צרחות,שבדיעבד הבינה שהן היו שלה,הכאב בעיניה נפסק.כל הצבע הירוק זלג כדמעות על לחייה החיוורות.עיניה כבר לא היו חומות,הן היו שחורות,ונצץ בהן,הרחק הרחק בפנים,ניצוץ לבנבן,כמו כוכב צפון רחוק.ידיה עדיין כאבו,והיא צרחה שוב כשראתה שכעת לא היו לה ציפורניים יותר,אצבעותיה היו חשופות.עברה עליה חצי דקה של כאבי תופת,היא חשבה שהיא עומדת להשתגע,עד שהן צמחו מחדש,והכאב נעלם ברגע אחד,כאילו מעולם לא היה.היא הרימה את כף ידה מול פניה,ציפורניה היו באורך של כמעט שלושה סנטימטרים,והיו שחורות.המגע שלהן היה מחוספס,וכעבור רגע היא הבינה שהן עשויות…ברזל.היא צרחה שוב,ושוב,ושוב.היא אחזה בשיערה הארוך באצבעותיה ולאחר מכן הלמה בכפות ידיה על המראה עד שזו נשברה ומינג ראתה את בבואתה במראה המנופצת,בבואה של נערה עם עיניים שחורות וציפורניים מברזל.מינג התיישבה על רצפת חדר האמבטיה ומחתה את הנוזל הירוק מלחייה במגבת,הנוזל פשוט נעלם,ואפילו לא הכתים את המגבת עצמה.היא זרקה אותה על הרצפה ונעצה בה מבט,בכוח,בכעס.שולי המגבת החלו להתפורר על הרצפה,וכעבור כמה רגעים לא נותר מהמגבת דבר מלבד ערימת אפר.לא הייתה אש,לא היה עשן,בקושי ריח היה.ג'יידן וליאו ידעו מה הם,הם קראו על כך בספרים.ומה לגבי מינג? היא לא ידעה מה היא,אף אחד לא ידע מה היא,וככה זה גם עמד להישאר.
זה היה ערב שקט,חמים.מינג פשטה את הסינר שלה והתכוננה להיכנס לאמבטיה.רוב בני הבית כבר ישנו בשעה הזו,והיא סוף סוף יכלה לפשוט את מדי העבודה ולהירגע.ג'ואן הייתה בעלת בית תובענית,בלשון המעטה.השעות היו ארוכות מאוד,ומינג נאלצה שוב ושוב להסביר לגבירתה החדשה שהיא אינה משרתת,והבקשה לנקות משהו או לדאוג לתחזוקה של דבר אחר מלבד המטבח איננה לגיטימית.פעמים רבות סבלה עלבונות מגבירתה,והיה עליה לשתוק ולא להשיב.היא נוכחה לדעת,שאף על פי שליאו היה בעל בית משונה מאוד,אחד שרצה פנקייקים בשלוש לפנות בוקר,הוא היה עדיף על ג'ואן פי כמה וכמה.כך או כך,מינג נותרה בבית הזה בפקודת ליאו,מבשלת,ישנה,ובעיקר שוכחת מהעבר שלה.היה עדיף לבשל כאן מאשר להלום באנשים עם כת רובה שם.
כשמינג יצאה מחדר האמבטיה,מגבת כרוכה סביבה,היא לא ציפתה למצוא את ג'יידן בחדר שלה.היא כיסתה מיד על חזה בזרועה,למרות שזה היה כבר מכוסה.
ג'יידן שתק רגע ארוך לפני שאמר משהו.הוא בחן אותה,עצמותיה היו בולטות מדי."מינגי-צ'אן…"הוא חייך,חנופה עבדה על כל אחד שפגש.
"שום מינגי-צ'אן.מה אתה עושה כאן?"
"באתי לבקש ממך משהו."
"וזה לא היה יכול לחכות עד שאני אתלבש?"
"לא מינגי-צ'אן,אני צריך שתשמרי על הבנות השבוע."
"שרה ודניאלה? היית מת ג'יידן.אני טבחית,לא אומנת.ואני לא סובלת ילדים."
"את מתנדבת בבית של גולדי."
"אנסח את זה אחרת.אני לא סובלת את הילדים שלך."
"אם הן לא היו שלי היית שומרת עליהן?"הוא תמה.
"אולי אם הן לא היו מנסות להרוג אותי."
"הן לא מנסות להרוג אותך למה את דרמטית?"
"הבת הגדולה שלך ניסתה להלום בראש שלי עם מחבת."
"סימן שהיא דומה לך."
"סליחה? אני לא הולמת באף אחד עם מחבת."
"הלמת בראש שלי עם כת של רובה."
"זה היה לפני כמעט חמש עשרה שנה,כבר התנצלתי על זה עשרות פעמים,למרות שזה הגיע לך!"
"סליחה? את סדקת לי את הגולגולת."
"יכולתי לעשות משהו יותר גרוע תאמין לי.אתה נטשת אותי!"
"לא נטשתי אותך,לא יכולתי להישאר שם.אני רוצה לחזור כל ערב הביתה למיטה שלי,לבית שלי.אני לא רוצה לישון בחדרים משותפים עם אנשים אחרים ולא רוצה לאכול עם אנשים אחרים.שנים חייתי ככה ואת יודעת את זה."
"אז למה באת בכלל?"
"לא ידעתי שמייקל ינסה לערוף לי את הראש!"
"הוא אימן אותך בקרב מגע,מפונק אחד.תמיד היית מפונק."
"סליחה? אני הייתי מפונק? את לא מתביישת?"הוא התרתח.
"כן אתה היית מפונק.אתה זה שאמא שלו הייתה נשארת בבית כל היום ומכינה לו אוכל ורק מחכה שהבן היקר שלה יחזור מבית הספר.אתה היית זה שהיו לו את כל הספרים הכי טובים,וזה עם הצעצועים הכי יפים.הראשון בשכונה שהיה לו מחשב.אתה היית זה שהיו לו קרטיבים במקפיא בכל פעם שבאתי."
ג'יידן התרכך ברגע אחד.קרטיבים,זה אמר הרבה מבחינתו.מינג גרה בקומה מעליו,משפחת איירושימה הייתה משפחה מרובת ילדים,חמש בנות.בכל יום,בשעה ארבע,הייתה מדלגת הבת הבכורה,מינג איירושימה,במדרגות לעבר הקומה השלישית,ודופקת על דלת מספר שש.כשאדם וילינגהם,אביו של ג'יידן,פתח לה את הדלת.היא חייכה אליו את החיוך הכי מלאכי שלה ואמרה:"ג'יידן נמצא?"
אדם היה מלטף את ראשה של מינג."הוא בחדר שלו."
"וקרטיבים,יש?"היא הייתה מרימה אליו את מבטה.
אז היה אדם צוחק בקול."תמיד יש מינג,את יכולה לקחת."
ואז הייתה מינג מדלגת שוב,הפעם אל המטבח,גוררת כיסא ועליו מעמידה שרפרף,כל זאת כדי שתוכל להגיע אל המקפיא,לתחוב פנימה את ראשה העטור בשיער ארוך קלוע בצמה ולקחת לעצמה קרטיב.פניה היו מחווירות מהקור ועיניה הכהות תרו אחר הקופסא הצבעונית.היא הייתה מגיעה לביתו של ג'יידן כדי לאכול קרטיב,ולאחר מכן הייתה נשארת לדבר איתו עד שהייתה מסיימת ללקק את הקרטיב.מינג הייתה אוכלת לאט מאוד בתור ילדה,כעת היא אכלה מהר,בלעה כמעט מבלי ללעוס והטילה את הצלחות לכיור,מוחה את שאריות האוכל מפיה וחוזרת לעבודה.
כעת היא עמדה מולו,והייתה לה הבעה כועסת,חסרת טעם,לא מתפשרת.הוא חייך את החיוך המפורסם שלו,שהמיס כל לבן אבן בעולם,מלבד שלה.לב אבן אולי ימיס החיוך,אבל לא לב של עץ.
"פשוט לך מכאן בסדר? תניח לי.אני רוצה להתלבש."
"תתלבשי לידי,"הוא גיחך בניסיון להצחיק אותה."כבר ראיתי אותך בטיולים שנתיים."
מינג גלגלה את עיניה."די,אל תציק לי.לך או שאגרש אותך בכוח."
"למה את כועסת עליי כל כך?!"הוא התפרץ פתאום.
"אני לא שוכחת שלושה סוגים של אנשים.אלה שהתעלמו ממני כשהיה לי קשה,כמו אמא שלי.אלה שעזרו לי במצב קשה,כמו ליאו.ואלה שהכניסו אותי למצב קשה,כמוך.עוף לי מהחדר."
"אני לא מבינה לילו,"מינג המתיקה את התה של האדון שלה בארבע קוביות סוכר,כמו שאהב."מי הוא חושב שהוא? לבוא ולבקש ממני שנחזור להיות שוב חברים,אחרי כל כך הרבה שנים של ריחוק."
"מינגי-צ'אן,"השיב ליאו בעליזות."את הרי מכירה את ג'יי-ג'יי.הוא ממהר לשכוח,חושב שבכל יום נפתח דף חדש."
"אבל זה לא ככה.למה הוא לא כתב לי?"היא התיישבה מול אדונהּ והחליקה לעברו את כוס התה שהכינה בעבורו,הנוזל היה מתוק מאוד והעלה אדים דקיקים שהתאבכו תחת נורות הפלורוסנט של המטבח.ליאו ישב ליד שולחן עגול עשוי שיש חלק ושחור,קווצות משיערו השחור פזורות על פניו.
"אני באמת לא יודע למה מינג."הוא הרצין.
"אתה כתבת."היא חייכה בשקט.
"נכון,"הוא אישר."לא ענית לי בהתחלה,אבל אחרי המכתב השני התרככת נכון מינגי-צ'אן?"
"רציתי לראות שאכפת לך,וראיתי שכן.הוא פשוט התייאש ממני."
"הוא לא התייאש ממך מינג…זו לא את."
"אז למה הוא עזב?"הקול שלה נסדק."למה?"
"מינג לא כולם נולדו מוכנים למארינס כמוך.יש אנשים שזה פחות מתאים להם."
"אז למה הוא בא מלכתחילה?"היא שילבה את ידיה בכעס.
"הוא רצה להיות איתך,את יודעת את זה.אבל דיברנו קצת,בטלפון.הוא אמר שהוא לא יכול לעמוד בעבודה הקשה,שהוא מתגעגע לבל ומתגעגע אליי.אמרתי לו שיחשוב טוב טוב מה הוא מקריב בשביל להיות איתך.זה לא מכוונה רעה מינגי-צ'אן,את יודעת שלא."
"אני יודעת שלא,"היא נאנחה."אבל עדיין…משהו בהתנהגות שלו תמיד הוציא אותי מדעתי.הוא לא מסוגל לקחת החלטה ולעמוד בה,תמיד פורש באמצע,תמיד עוזב.ראית? לפני חודש הוא התגרש משרון."
"שרון וג'יידן התגרשו? שום דבר לא מספרים לי במקום הזה."
"הייתי בטוחה שהוא ירוץ לספר לך ואתם תשבו לכם על כוס בירה או גלידה,והוא יתבכיין על שרון ואתה תבכה על אליס."
"את יודעת כמה זמן לא ראיתי את ג'יידן? קצת יותר מחודש.הוא לא מתקשר אליי,זה גורם לי להיות עצוב."ליאו גיחך.
"נשמע כאילו הוא נפנף אותך אחרי דייט.הוא בטח לא רוצה להכעיס את אשתו החדשה."
"רגע הוא כבר התחתן עם הפודלית הזו? אף פעם לא סבלתי אותה."
"פודלית,"מינג צחקה."כן הוא כבר התחתן איתה."
"איך אפשר? ועוד יותר,איך אפשר לזרוק את שרון בשבילה?"
"עוד פעם התחלתם?"
"מה עשיתי? ולמה התחלתם ברבים? נהייתי קבוצה?"
"שניכם מספרים לי על גברת שרון דטרויט המושלמת מהיום שחזרתי."
"את אומרת את זה כאילו היא היחידה שאנחנו מדברים עליה."
"היא לא,אבל זה עדיין מרגיז אותי.אני חוזרת אחרי כמעט שלוש עשרה שנים שלא הייתי בבית ואני צריכה לשמוע משניכם על בחורה חדשה שבאה?"
"את מקנאת מינג?"
"אני לא מקנאת,זה לא זה."
"את לא מצאת לעצמך חברים חדשים? מצאת."הוכיח אותה.
"מה אתה מצפה? שאהיה כל כך הרבה שנים לבד?"
"אף אחד לא כעס עלייך שהסתובבת עם אנשים זרים שם באמריקה הרחוקה יקירתי."
"ארצות הברית,"תיקנה מינג בזעף."ואני חיבבתי אותם,אתה יודע את זה."
"כמובן,יש לך תמונה שלך איתם לא?"
מינג המהמה."כן,יש לי.אבל הגענו לנושא הזה מדיבור על ג'יידן?"
"גלשנו קצת כן.העניין הוא,שהכעס שלך עליו מיותר לדעתי מינגי-צ'אן.תחשבי על זה,הוא היה אנוכי מבחינתך,אבל אין שום דבר רע באדם שמחליט שהוא לא מוכן לסבול סבל גופני בגלל מישהו אחר.את חייבת להבין,אם הוא היה נשאר שם הוא היה מגיע לגילו מבלי להתחתן ומבלי להביא ילדים."
"כמוני?"ענתה מינג במרירות.
"אל תיעלבי מזה,אני מניח שאת פשוט לא רוצה להתחתן,או להביא ילדים.וזה בסדר גמור,לא כולם רוצים.תראי את בל."
"בל דואגת לחמישים ומשהו ילדים.אני לעצמי לא מצליחה לדאוג."היא הניחה את ראשה בין ידיה בכעס.
"מינגי…"ליאו ליטף את כתפה של מינג."אל תהיי קשה עם עצמך.את תמיד היית כל כך קשוחה עם עצמך שלא ידענו איך לגשת אלייך.אני וג'יי-ג'יי אוהבים אותך גם אם את לא נשואה וגם אם אין לך ילדים,ואת יודעת את זה,נכון?"
"כן…"מינג הנהנה בעייפות."ברור שאתם אוהבים אותי."
ליאו חיבק את מינג בחוזקה,פניו בשיערה השחור הכהה."אני מת עלייך מינגי-צ'אן.כדאי שגם את תתחילי לאהוב את עצמך,אחרת…אבוי לנו."הוא צחק.
מינג לא יכלה לאהוב את עצמה,היא תמיד ספגה היעדר אהבה מאנשים אחרים.אפילו מאלה שהיו אמורים להיות הכי קרובים אליה.פה גיהנום,שם גיהנום,כבר עדיף ללכת לשם.
בתמונה שמינג שמרה היטב בכיס המעיל שלה יכלו לראות היטב איפה היא הייתה במשך שלוש עשרה שנים.התמונה הייתה דהויה מאוד,אבל עדיין השתמרו בה תווי הפנים הצעירים של הטירונים מינג איירושימה וג'יידן וילינגהם.לצידו של ג'יידן עמד גבר אסיאתי שהיה גבוה ממנו,בעל שיער שגלש עד לאוזניו,עיניים כהות וטובות,נמשים חמודים על לחייו ושרשרת גולגולת על צווארו הדק.מצידה של מינג עמדה בחורה שחורה שהייתה גבוהה ממנה,בעלת זנב סוס כהה ומתריס מעל ראשה.היא השירה מבט למצלמה ונראתה כעומדת לפרוץ בצחוק.ובין ג'יידן למינג עמד גבר קצת יותר גבוה מג'יידן,בעל שיער בהיר וחלק.השיער היה חצוי בשביל בצידו השמאלי,עיניו של הגבר היו בהירות ויפות,גופו שרירי ושפתיו התעקלו בחיוך קר ורשמי.
מינג הביטה בתמונה מדי יום ביומו,מעבירה את ציפורניה על פניו של הגברת האסיאתי היפהפה ועל זנב הסוס של הבחורה השחורה,כאילו מסדרת את תסרוקתה הפרועה.רגעים ארוכים בהו עיניה השחורות בעיניו הכחולות של גנרל קית רוג'רס הבלונדיני,שפניו נשקפו אליה,ועיניו הקרות חדרו את פניה.לאחר מכן הייתה דוחפת את התמונה לכיס לפני שמישהו יציץ בה.
"סוזוקי…"השפתיים שלה היו מתעקלות בחיוך רחב כשחשבה עליו,על הבחור הזה.גם הוא הגיע מיפן כמוה,הם גרו באותה העיר,אבל לא נפגשו.הוא היה מקסים בעיניה,לוטננט ראשון במארינס שלא היה יכול לעבור יום אחד מבלי לבכות.עם חייליו היה שקט,מאופק וחביב.אך לא היה יכול לעבור יום מבלי לבוא אליה,כשעיניו הכהות היפות נפוחות מבכי ופניו רטובים ולמלמל סדרת הברות חסרות משמעות ובסופן מילה אקראית כמו 'קפה' או 'סנדלים'.מינג למדה,אחרי שנים רבות,להבין אותו.ובדרך כלל נתגלעה ביניהם שיחה שנשמעה ככה.
"אבל..אהמ..אני…"
"אני מבינה סוזוקי."
"אבל…"וקולות בכיו התגברו.
"להכין לך משהו לשתות?"
כעת היה מתחיל למשוך באפו ולנגב את דמעותיו.
"מצוין,אני אכין לך.כמה סוכר?"
הוא השמיע יבבה אחרונה.
"כל כך הרבה? בסדר,סמוך עליי יקירי."
הוא היה יקירה,היא אהבה אותו בכל ליבה.מעולם לא העלתה על דעתה לנהל איתו קשר רומנטי,הוא היה מתוק מדי,חמוד מדי.היו לילות שכל מה שרצתה היה לגפף אותו ולנשק את השיער החלק היפה שלו.מתוך סך חבריה,והם לא היו רבים,מצאה את סוזוקי המרגיז מכולם והחביב מכולם.עם זאת,הוא נשאר בארצות הברית.כבר שנתיים כמעט שלא ראתה אותו.פעם בכמה זמן התקשר לשאול מה שלומה,מינג תהתה אם הוא חושב עליה לפעמים.
אבל לא היה לה זמן לתהות בכך.בעוד סוזוקי נשאר בארצות הברית,היו לה עוד כמה חברויות טעונות שיפור כאן בבית.לא עבר שבוע מהשיחה שלה עם ליאו וכבר היא צעדה במסדרונות הבית הגדול וחיפשה את ג'יידן.מינג,למען האמת,לא הייתה בחורה רעה במיוחד או טובה במיוחד,אבל להתנהגותה היו רק שני קטבים מרוחקים ביותר.או שהיא לא יכלה לסבול שמישהו יפנה אליה בצורה שתוריד קמצוץ מכבודה,או שהייתה מוכנה שישפילו אותה וירמסו אותה,ולה לא יהיה אכפת.ככל הנראה נראה את שני הקטבים האלה בהמשך.
היא נכנסה לחדר העבודה של ג'יידן בשקט,הוא בכלל לא שמע אותה עד שכחכחה בגרונה."היי…מינגי-"הוא עצר את עצמו ברגע האחרון,כינוי החיבה הזה רק ירגיז אותה."היי מינג."תיקן.
"היי…"היא העבירה את ידה בשיערה הארוך.למינג היו רגעים שבהם דיברה הרבה,אבל זה היה אחד מהרגעים בהם היא לא ידעה מה להגיד.להתנצל? על מה? היא הייתה זאת שנפגעה,לא ככה?
היא ניסתה לחשוב לעצמה,האם היא באמת לא נהנתה לשרת כשג'יידן לא היה איתה? היה קשה לה להגיד שלמעשה ההפך היה נכון.אילו לא היה משאיר אותה לבדה,לא הייתה פוגשת את החברים שפגשה.בין כה וכה ציוניו בסוף הטירונות היו נמוכים,קית לא היה מקבל אותו ליחידה שלו,היה נגזר עליהם להיפרד כך או כך."מה שלומך?"אמרה בשקט לבסוף.
"שלומי…? שלומי מעולה."
"לא…לא דיברנו הרבה זמן."
"אני חייב להסכים,את רוצה לספר לי משהו?"
"לא במיוחד,"היא גירדה בערפה."ואתה?"
"רציתי שתספרי לי חוויות מהצבא,לא הייתה לנו שיחה נורמלית כבר עשור לפחות."
"חוויות?"מינג חייכה והתכווצה.סיפוריה מהצבא יכלו להימשך כל הלילה.
"כן כמובן,אם את חושבת שאת יכולה לשבת מולי ולדבר איתי."הוא שילב את ידיו.
"אני חושבת שכן,אתה יכול לשבת מולי?"
"אני לעולם לא אתנגד לשבת מולך."הוא חייך.
"אז בוא ואספר לך,אין לך מושג מה קרה אחרי שפרשת."במוחה של מינג כבר נרקמו סיפורים על מארבים,על לילות ללא שינה ועל מסיבות פיג'מות בחדר שלה.
"רק רגע,לפני כן אני חייב לדעת משהו."הוא עצר אותה.
"אני מקשיבה,"היא חייכה."אל תדאג."
"אנחנו בסדר עכשיו?"
"אנחנו נהיה יותר בסדר משהיינו אי פעם,אני מבטיחה."
"אז אפשר בבקשה…"הוא עצר לרגע."חיבוקים בחינם?"
"בוודאי,"מינג חייכה חיוך רחב."מתי שתרצה."היא חיבקה אותו בחוזקה.
חזק,חזק,חזק.
הכי חזק בעולם.
"איכס,איכס,איכס…תמותו כולכם."שרון עמדה על קצה המרפסת שלה ונשענה קדימה,מעשנת לאיטה.זו הייתה הסיגריה השלישית? הרביעית? היא לא ספרה.לא היה לה כוח.רוח חמימה נשבה בין עצי התפוח והדובדבן בחצר שלה."בלוסום יקר שלי…"היא חייכה.זו בדיוק התקופה שפרחים יפים,ורודים ולבנים כיסו את החצר שלה.הייתה לה חצר יפהפיה שהדשא בה היה ירוק כהה ובהיר,בהתאם למצב רוחה.היו בו כמה ספסלי מתכת שחורים לגמרי,מצופים לקה,למרות שאף אחד לא באמת רצה להיכנס ולשבת.פרחי ציפורן ונרקיסים עיטרו את צדדיו של שביל הגישה העשוי אבני שיש שחורות ולבנות.שרון הביטה בגינה שלה בכעס,שנים רבות גידלה את העצים והפרחים האלה,ועכשיו לא נותר אף אחד שיסתכל בהם.היא כיבתה את הסיגריה שלה בין אצבעותיה ושרפה את הבדל בתוך אגרופה הקפוץ."לעזאזל עם כולכם…"
התאריך היה קצת אחרי חצות,בלילה שבין העשרים לעשרים ואחת במרץ וזה היה יום ההולדת שלה.
כל יום הולדת שלה הצליח להשתבש בדרך זו או אחרת בגלל אנשים כאלו או אחרים.אבל הפעם זה היה גרוע מכל,הפעם היא הייתה לבדה.קל להיות אומלל בגלל אנשים,אבל הרבה יותר כואב להיות אומלל בגלל עצמך.
לפני הרבה מאוד שנים,קצת יותר מעשרים,שרון לא מצאה מה לעשות ביום ההולדת שלה,כמו בשאר הימים.היא הייתה אז בת שתיים עשרה,ובדיוק הגיעה לעיירה הזו.היא לא הסתדרה עם ילדים בני גילה,כמו שאף פעם לא הסתדרה עם אנשים בני גילה.תמיד מבוגרים יותר או צעירים יותר עניינו אותה.היא הסתובבה ליד בית הספר התיכון בכל אחר צהריים,מקווה להתקל במישהו מעניין.ובאחד הימים היא באמת נתקלה.לפני כל כך הרבה שנים,הייתה הנערה הזו גבוהה ממנה.היא הייתה אפופת זהר,כאילו השמש בירכה אותה.אבל זו לא הייתה השמש,זו הייתה הירח.השיער השחור,הארוך,שגלש עד מותניה,התנופף ברוח הקרירה של אוקטובר.
היא לבשה מדי בית ספר,שנראו גדולים עליה מכיוון שהייתה רזה כל כך,על צווארה היה מקועקע סמל משונה,מן זאב מוקף בקרניים מעוגלות והיא קראה במרץ ספר קטן.שרון נעמדה על קצות אצבעותיה כדי להטיב להסתכל בו,לשווא.זה היה קומיקס,את זה שרון כבר ידעה,אבל הוא היה בשחור לבן ובשפה זרה.לא שפה שהיא הכירה,ואפילו לא שפה לטינית.אדם אחר מלבדה היה מזהה תוך רגע שזו הייתה השפה היפנית,אך לא היא.
"מה את קוראת?"היא משכה בקצה השרוול של הנערה,ליד המרפק.
"מנגה,"השיבה הנערה בסתמיות.כאילו היה זה ברור לכל אדם."את לא רואה?"
"לא…"השיבה שרון בשקט."אני אפילו לא מבינה מה כתוב."
"אל תרגישי רע,"ניחמה אותה הנערה באמפתיה מזויפת להחריד."אף אחד אחר בבית הספר לא מבין."
"באיזו שפה זה כתוב?"
"ביפנית."
"את יודעת יפנית?"
"תסתכלי עליי,"הנערה הצביעה על עיניה המלוכסנות היפהפיות,השחורות לגמרי."זה לא ברור מאליו?"
שרון שתקה.
"מה קרה ילדונת?"הנערה סגרה את הספר אבל הותירה את אצבעה בעמוד שבו עצרה,כנראה התכוונה לחזור ולקרוא לאחר השיחה.
"לא קרה כלום."
"מה את עושה כאן?"
"מסתובבת,מחפשת מה לעשות."
"אני לא יודעת אם זו רק אני,אבל את נמצאת כאן כל יום."
"איך את יודעת שזו אני?"
"השמלה שלך,לא רואים הרבה בנות בשמלות כאלה."
שרון השפילה את מבטה אל עבר השמלה האדומה שלה,המעוטרת במלמלה שחורה וכפתורים מבריקים.זו הייתה שמלה יפהפיה,בגובה ברכיה של שרון,שחשפה את ברכיה הרזות המשופשפות,ממכות,מתפילות,הנערה לא הייתה בטוחה.גרבי הברך שלה היו ישנים ומשופשפים,והיא נאלצה להתכופף מדי פעם ולסדר אותם כיוון שגלשו למטה.נעליה היו חומות וסולייתן כבר התבלתה והשתחררה מרוב שימוש.
"הו…כן."היא חיככה את נעלה במדרכה.
הנערה הסתכלה עליה לכמה רגעים."איך קוראים לך?"
"שרון דטרויט."השיבה שרון מיד.
"אני מינג,"היא הושיטה לה את ידה ללחיצה,שרון לחצה אותה."מינג איירושימה.את עושה משהו שרון?"
"לא במיוחד,"שרון הסיטה את שיערה מעיניה."לכן אני פה."
מינג חייכה,היה לה חיוך מכווץ,היא חייכה בפה סגור."תצטרפי אליי?"
"לאן את הולכת?"
"לבקר חברים,מכירה את הבית של גולדי?"
"הבית המפחיד בקצה הרחוב?"
"הוא לא מפחיד,"מינג שלפה סימניה שקושטה בציורים מקסימים ודחפה אותה אל תוך הספר שלה,לאחר מכן היא הכניסה אותו לתיק הצד שנשאה."הוא רק נראה ככה.בואי,יש שם הרבה ילדים."
"מה את הולכת לעשות שם?"
"כבר אמרתי לך,לבקר שני חברים.הם גרים שם."
"איך הם יכולים?"
"זה לא כאילו יש להם ברירה."
"מי צייר את הציורים על הסימניה שלך? אלה פרחי דובדבן."שאלה שרון פתאום.
"חבר שלי,ג'יידן.רוצה להכיר אותו?"
"הוא אוהב לצייר?"
"כן,אני מניחה שכן."
"אז אני אבוא."
"אני שמחה שג'יידן שכנע אותך."מינג אחזה בידה של שרון."בואי,אולי נספיק לארוחת צהריים."מינג התחילה ללכת במהירות ומשכה את שרון אחריה.
ליאו וג'יידן לא רצו,תחילה,לקבל נערה צעירה כל כך לשורותיהם."אנחנו נקלקל אותה." הם אמרו.אבל מינג התעקשה.היא התעקשה שיש משהו נחמד בילדה הזאת,והיא אכן צדקה.שרון הייתה בוגרת מדי לגילה,כאילו הייתה בת מאות שנים ולא בת שתיים עשרה.היא התיישבה בסמוך לג'יידן כשצייר וכשרשם,מצמידה את כתפה אל כתפו ובוחנת בעין זכוכית כחולה את עבודותיו.הוא צייר בצורה מדהימה,ושרון נהנתה להסתכל בו כשצייר.
הוא צייר את מינג,ששכבה על הספה מולו וקראה ספרי מנגה.היא בלעה אותם,היא קראה במהירות שלא תיאמן,כאילו חיכה לה דבר מה בסופו של הספר.שרון שמה לב שהיא קראה ספר מסוים באדיקות,לפחות פעם בשבוע ראתה אותה קוראת אותו,גם לאחר שסיימה אותו שוב ושוב.היא הסתקרנה מאוד ולבסוף שאלה:"מה זה הספר הזה? למה את קוראת אותו שוב ושוב?"
"האגדה על אמא שרה,"הסבירה מינג קצרות,כי הייתה שקועה בספר."מדע בדיוני."
"אל תנסי לחלץ ממינג מידע על הספרים שהיא קוראת,היא לא תספר לך."יעץ ג'יידן.
"אני דווקא אהבתי את סיילור מון."אמר ליאו בשקט,מהספה שלידם.הוא היה עסוק בקדחתנות בהאזנה למוזיקה.ליום הולדתו השבעה עשר קיבל נגן מוזיקה,וכעת לא שחרר את האוזניות מאוזניו.
"אל תגיד לי שאתה זוכר את כל הספרים שהיא קוראת,אני הפסקתי לעקוב."
"היא קוראת אותם מהיום שלמדה לקרוא,למה אתה מצפה?"השיב ליאו.
"מאיפה את מקבלת את כל הספרים?"התערבה שרון.
"מסבתא שלי."מינג קברה את פניה בספר,כאילו המחשבה העבירה בה תחושה לא נעימה."היא שולחת לי כאלה בכל חודש."
"מיפן?"שאלה שרון.
"כן,מיפן."מינג גלגלה את עיניה.
"איפה היא גרה?"
"זה באמת משנה לך?"
"זה משנה לי."
"בסאקוראמי…אני כבר לא זוכרת באיזה רחוב."
"מתי היית אצלה בפעם האחרונה?"
"לפני עשר שנים."מינג סגרה את הספר שלה והניחה אותו על השולחן."אין לנו כסף לנסוע לבקר שוב."
"למה לא?"
"אנחנו חמש אחיות,כלומר שבעה אנשים כולל ההורים שלי.אין לנו כסף לשבעה כרטיסים.אני גם לא בטוחה שהזקנה רוצה לראות אותנו."
"זה עצוב…אבל לפחות יש לך סבתא."
"מה עם סבתא שלך?"מינג הושיטה את ידה לכוס המיץ שעל השולחן ושתתה ממנה דרך הקשית הכחולה.
"לא יודעת,לא הכרתי אותה.ושלכם?"
"שלי התפגרה.אחת בגרמניה ואחת כאן."מלמל ג'יידן.
"לי אף פעם לא הייתה."השיב ליאו.
"כמו שאת רואה,סבתות זה עסק דפוק כאן אצלנו."
"אנחנו חיים בבית יתומים מינג,"טרח ליאו לציין."אני לא בטוחה שאמור להיות כאן משהו לא דפוק."
"תסתכלו על הצד החיובי,"מינג חייכה."אין לכם אמא קרציה שרק מנג'סת לכם לא לאכול."היא זקפה את אגודליה לאות אישור.
שרון חייכה חיוך רחב."לכל דבר יש את הפלוסים שלו."
"נאלץ להסכים,מינג תחזרי לקרוא את הספר שלך גם כן את זזת לי באמצע הציור."
"אבל סיימת לקרוא,"היא חייכה."ואני רוצה ללכת למטבח להרתיח תה."היא התרוממה מהספה והתכוונה לגשת למטבח,ג'יידן נעמד מולה,ושילב את ידיו בהתרסה.הוא היה גבוה ממנה לפחות בראש."תחזרי לשבת,בבקשה."
"אבל ג'יידן,אני רוצה להגיע לקומקום."היא חייכה בהתחנחנות.
"ככה את עוזבת אותו מינג?"גיחך ג'יידן,בהיעלבות מעושה.
"ג'יידן אני רק הולכת למטבח,"היא ליטפה את לחיו."עוד לא נסעתי לאמריקה להתגייס לצבא."היא גיחכה.
"צבא? לא זה מסוכן לבנות כמוך.אני לא מרשה."
"ג'יידן,אני צוחקת,בדיחה.ואתה עדיין מפריד ביני ובין אהובי הנצחי,הקומקום."
"את אוהבת את הקומקום? זו סוג של פארפיליה? איכס סוטה."ג'יידן ניסה לשמור על הדמות הסמכותית,אבל צחקק.בכל זאת,הוא היה רק בן שבע עשרה.
"איזה חמודים,"גיחך ליאו."מתי תתחתנו?"
"מי? היא והקומקום?"ג'יידן הצביע על מינג באגודלו,ומיהר לחדול כשראה שהיא מסתכלת עליו.
"ג'יידן תפסיק להפריד ביני לבין הקומקום,"היא העמידה פנים שהתרגזה."אנחנו לא התראינו כל כך הרבה שנים,אני והקומקום זו אהבת אמת איך אתה מעז להפריד בינינו?! אתה יודע כמה אני אוהבת אותו!"
"את מי את אוהבת מינג?"גבר צעיר חצה את הסלון לעברה של מינג,מנופף בתלתלי הזהב שלו.
"הו אהמ…אותך גולדי! אני מתה עליך!"מינג צחקה בהתלהבות.
"את אוהבת אותי? אני כל כך מוחמא מינג!"הוא הניח את ידיו על לחייו וצחקק.
"ברור שאני אוהבת אותך גולדי! אני מאוהבת בך!"מינג ניגשה אל גולדי וחיבקה אותו בחוזקה.
"את שוב רוצה אוכל אה? את רעבה מינג יקירתי?"
"כן…"מינג הרצינה לפתע."אני מתה מרעב."
"שוב לא נותנים לך לאכול בבית?"
"מפחדים שאני אשמין.הכנת אוכל גולדי נכון? הכנת לי בשר כבש?"
"בוודאי מינג,הכל כדי שהמלאכית תאכל."הוא ליטף את שיערה הארוך של מינג,שנאסף בסיכה עשויה ברזל.גולדי ניגש אל הספה,משאיר את מינג וג'יידן להתווכח על הקומקום.
"מה קורה לילו?"גולדי התיישב ליד ליאו,וזה נאלץ לחלץ את האוזניות מאזניו.
"הכל טוב גולדי,אתה לא מכיר את חוק ליאו לאוזניות?"
"מכיר,בטח שמכיר.ברגע שאתה מכניס את האוזניות לאוזניים אסור לפנות אליך.אבל עדיין,לא דיברנו היום."
"נכון גולדי.הכנת לי מה שאני אוהב לאכול?"
"ברור לילו,בשר נא."
"אבל ג'יידן תמיד שותה לו את כל הדם,תכין לו אחד משלו."
"אתה חושב שאני אבזבז בשר על מישהו שרק שותה את הדם ממנו? אתם חברים הכי טובים לא? תתחלקו."
"אבל גולדי-"
"שום גולדי ושום ערדליים.אתה ילד גדול לילו,בעוד שנה אתה כבר יכול לעזוב את הבית אם אתה רוצה.אתה מדמיין מה זה לילו? לעזוב את הבית."
"אני לא בטוח שאני רוצה לעזוב את הבית."ליאו גירד בערפו."אני כאן מאז שנולדתי."
"תראה את ג'יידן,הוא כאן רק שלוש שנים.אני בטוח שהוא כבר מת להסתלק."
"ומצד שני תראה את מינג.לה יש הורים והיא כל הזמן מגיעה לבית."
'הבית',ככה כולם קראו למקום הזה.באופן רשמי נתלה השלט "מריה הקדושה מבית לחם" מעל דלת הכניסה.היו כאלה שקיצרו ל'בדלם'.אבל כמעט כל האנשים קראו לו 'הבית'.בעיקר מכיוון שהמקום הוכר בשנים האחרונות על ידי הילדים החוסים במקום בתור 'הבית של גולדי'.
גולדי ליטף את שיערו השחור היפה של ליאו ונשק למצחו.באגודלו הוא ליטף את זיפי הזקן שצמחו על הלסת שלו."אתה תהיה בסדר לילו,אני מכיר אותך.אתה ילד טוב,נכון יקירי?"
"כן,אני ילד טוב."
"תמיד תהיה ילד טוב נכון?"
"בוודאי גולדי,אני תמיד אהיה ילד טוב."הוא חייך.
"גברת שרון! גברת שרון!"שמעה שרון את מרתה קוראת לה מתוך הבית.
"שקט מרתה,שקט."שרון שתתה מכוס הוויסקי שהניחה על השולחן במרפסת."למה את צועקת באחת בלילה?"
"יש לך אורח."
"אמרתי לך לא להכניס אף אחד נכון?!"צעקה שרון בכעס.מרתה ניגשה אל גברתה ומחתה את לחייה הדומעות.למרתה היו כפפות עשויות בד גס,שספגו את הדמעות המלוחות.מאז שנזרקה מהבית תמיד ראתה במרתה המחוספסת וההמונית מעט מישהי שאפשר להתפרץ לידה,מישהי שלא יהיה לה אכפת.מרתה חיבקה אותה וליטפה את שיערה הפרוע.שרון לבשה את חלוק הלילה שלה,שהיה בצבע אפור עכבר,ונכרך סביבה ברישול.מרתה סידרה את החגורה שקשרה אותו ואת הצווארון המקומט."תהיי יפה לכבוד האורח כן גברת?"היא חייכה.
"מי זה האורח הזה בכלל מרתה?"
"לילו."
"מי?"שרון לא שמעה את המילה הזאת יותר מחמש עשרה שנה.
"ליאונרדו ליאופר."
"מה הוא עושה כאן? ועוד ביום ההולדת שלי?"שרון התרתחה שוב.
"גברת שרון,בבקשה אל תצעקי.הילדות ישנות,כל השכונה ישנה."
שרון נאנחה."את צודקת מרתה.תכניסי אותו,אני אכה אותו,אבל ממש בשקט."
מרתה חייכה ולאחר מכן יצאה מהמרפסת אל עבר הבית.שרון סירקה את שיערה בציפורניה הארוכות ופנתה אל הדלת.ליאו אכן נכנס כעבור כמה רגעים.הוא לבש את הסוודר שלו,את הג'קט עשוי העור ושרון ראתה בליטה במכנסיים שלו.
"סכין,או שאתה שמח לראות אותי?"
"סכין,כמובן שזה סכין.גם לך יש."
"לי תמיד יש,באנו לדבר עליי?"שרון הדליקה סיגריה נוספת.
"באתי להגיד לך יום הולדת שמח."
"מה קרה שנזכרת בי?"
"למה את חושבת ששכחתי?"
"אולי כי לא הגעת לבקר?"
"אולי כי לא היית מכניסה אותי?"
"גם נכון."
ליאו משך בכתפיו."באתי להגיד לך יום הולדת שמח."
"הבאת לי מתנה?"
"הייתי אמור? לא היית לוקחת אותה."
"זה לא כאילו אין לך כסף."
"רצית מתנה?"
"ממך? לא."
"אז אל תאשימי אותי."
"יש לי אינטרס ברור ומובהק להאשים אותך אדון ליאו."היא עיקמה את אפה.
"די עם שיחת הסרק הזאת.רק באתי להגיד לך מזל טוב."
"על מה? ששרדתי עוד שנה? זה חביב."
"שרון,די."
"אתה בא אליי באמצע הלילה,איך אתה מצפה שאגיב?"
"שתכניסי אותי ותביאי לי משהו לשתות,אני מתייבש כאן."
שרון בחנה אותו בעיניה ונאנחה לבסוף."בסדר,אבל רק בגלל שזה יום ההולדת שלי."
הם נכנסו פנימה,שרון העמידה את בקבוק הוויסקי שלה על השולחן והניחה מולו כוס."שתה."
"את לא מתכוונת למזוג לי?"
"שתה כמה שאתה רוצה.מצידי קח את הבקבוק.אתה יודע כמה בקבוקים כאלה יש לי? יש אנשים עם מרתף יין,לי יש מרתף וויסקי."
ליאו חייך ומזג לעצמו מהבקבוק הכבד.הוא חייך גם כששתה."מה אתה מחייך?"היא גלגלה את עיניה.
"סתם,"הוא גיחך."חביב לראות אותך מתפתלת."
"מתפתלת?"היא תמהה,התמיהה גרמה לה לשבת לידו ולנעוץ בו עיניים.שני זוגות של עיניים כחולות נעצו אחד בשני מבטי קרח.
"כן,איך את נלחצת ממני."
"היית רוצה שאני אלחץ ממך,כמה חשוב אתה חושב שאתה?"
"מספיק חשוב כדי לבוא ולבקר את הגברת בלילה,את לא חושבת ככה?"
"ממש לא."היא הזעיפה את פניה."יש לי חיים.יש לי שתי בנות,עבודה מחר,מה אתה חושב? שאני אשאר ערה בשתיים בלילה כי באת לבקר?"
"נכון לעכשיו את בכלל לא נראית כמו מישהי שבדיוק עמדה ללכת לישון."הוא ציין.
הציון,שהיה נכון למדי,רק הרגיז אותה יותר."אז מה אם לא? אתה יצאת מהחיים שלי לפני שנים,אף אחד לא ביקש ממך לחזור."
"גם לא ביקשתי לחזור,למה את חייבת להקצין כל דבר? למה את חושבת שבגלל שבאתי להגיד לך יום הולדת שמח אנחנו צריכים לחזור להיות ביחד?"
"נכון אתה נשוי ל…היא."שרון לא אמרה את השם שלה כי בחלה בו,היא ככל הנראה פשוט שכחה אותו.
ליאו לא תיקן אותה,לא היו לו עצבים מיותרים לבזבז בשיחה על אשתו עם החברה שלו לשעבר."נכון."אישר לבסוף.
"אז למה בכל זאת באת?"
"כבר אמרתי לך,להגיד לך מזל טוב."
"המזל הטוב היחיד שלי הוא שגירשתי את שניכם מהחיים שלי."היא שאפה מהסיגריה שלה וגיחכה במרירות.
"שניכם? מה קרה? נהייתי קבוצה?"
"אתה,וג'יידן."
"מה עם מינג?"
"היא זרקה את עצמה לבד מהחיים שלי,אותה אני לא מחשיבה כניצחון."
"למה שתרצי להחשיב אותה בכלל?"
"כל היפטרות שלי מכם היא נצחון."
"מה עשינו לך?"
"עזבתם אותי,ואז חשבתם שיהיה חביב לחזור.לא ככה?"
"סלחי לי?"
"אתה,כן אתה.סיימת לימודים ונעלמת לי,לא ככה?"
"סליחה שרון,לא נעלמתי לשום מקום.הייתי בבית סוהר."
"היית אמור להיות בבית סוהר עד היום אם לא אני,ואפילו לא הודית לי על זה."
"בגללך נכנסתי לבית סוהר מלכתחילה."הוא הזעיף את פניו.
היא חייכה חיוך רחב."לא מתחרטת על זה."
אם תלכו בלילה לאורך הרחוב של הבית שלה,תראו הרבה פנסי רחוב.אבל בפארק השמש לא היו פנסי רחוב.שבילים שטוחים מאספלט אפור,מדשאות וספסלי אבן.שרון טיילה שם בלילה,כשברדס הגלימה הארוך שלה מכסה את פניה.
היא תמיד טיילה בלילה.בלילה היה קר,והיא העדיפה קור על פני חום.
היו שם גחליליות,היא תפסה אותן בידיה ושחררה אותן,כמו כוכבים על פני האדמה.
איזה הורה ייתן לילדה צעירה בת שלוש עשרה לטייל ברחובות באמצע הלילה? לא ההורה האחראי ביותר.
היא הרגישה משיכה חזקה,חנק,וברגע הבא כבר התרוממו רגליה מעל פני האדמה.
רגליה התנועעו לכל עבר,וידיה הוחזקו מאחור.פניה הוטחו בכוח על ידי מכה אילמת אל הקיר,היא לא בכתה,אבל פניה היו רטובות מהדם שזב מאפה.היא לא יכלה לצעוק,נשימתה הייתה כבדה מדי.היא הניעה את פרקי אצבעותיה אבל אפילו אש לא יכלה לייצר.
אף מגושם,קשיח ורחב נתחב אל שיערה השחור ורחרח אותו.פניה היו צמודות לקיר הקר והיא חנקה את שיניה.
"את מושלמת."יד זריזה חסרת מעצורים נשלחה אל כפתורי החולצה שלה.מבטה של שרון,המבט החד,זיהה שיערות אפורות וקמטים על היד.עיניה כאבו מכיוון שהייתה צריכה להזיז אותן כי לא יכלה להשפיל את ראשה.
אצבעות נחושות אחזו בכתפיה הקטנות כדי שלא תניע אותן.
המחשבות התרוצצו מהר במוחה העייף.היא ידעה בדיוק מה עמד לקרות.רגליה הפסיקו לבעוט ושריריה התקשחו.אילו נשפה אש,הייתה חורכת את פניה הקטנות ולא מועילה בדבר.
אך שום קסם אחר לא עלה בראשה.
היא שמעה לחשושים,אילו מן אנשים באים לצפות במחזה כזה?!
היא עצמה את עיניה הכי חזק שיכלה כשהרגיש את חוט החצאית שלה נפרם.
אבל פתאום קפאה התמונה,קפאו האנשים.
הדבר היחיד ששרון שמעה הייתה הדממה.היא הכאיבה לאוזניה.היא לא יכלה לראות מה קרה,לכן כרתה אוזן והקשיבה.
תחילה התנשפויות,קריאות עמומות שהפכו לצרחות,נוזל חמים שניתז על פניה.הוא זלג במורד לחייה עד לשפתיה.לשונה טעמה אותו.דם.דמם של בני אדם.היא אהבה את טעם הדם.
היא שמעה גניחה גרונית מפיו של האדם שהחזיק בה,אחיזתו התרופפה והיא נפלה לארץ,על ברכיה.הוא קרס רגע אחד אחריה.
שרון הסתובבה ונעצה את מבטה בחבורת האנשים שהיו מוטלים על הקרקע,מתים.
יצור,גבוה מדי כדי להיות אדם,עמד בין ערמות הבשר המרוטשות,שפעם היו גופות.
הוא דמה בצורתו לאדם,אבל רגליו היו מכופפות כטלפיים אחוריים של זאב,גם ידיו היו כפות בעלות טפרים,שיערו חסר הצורה הזדקר ואוזניו היו מחודדות,רק את צלליתו היא יכלה לראות.היא הייתה משותקת מפחד,פניה עטורות בדם טרי שהתקרש,היא כמעט יכלה לשמוע את הקרישה.
הוא ניגש אליה בדידוי חסר צורה ובכל צעד שמעה שרון את נתז הדם שעליו דרך.
הוא היה במרחק סנטימטרים ספורים ממנה ולאחר מכן ירד על ברכיו והביט אליה.היו לו פני אדם.פני אדם מכוסים בזיפים שחורים,שיניים חדות ודם שכיסה את השפתיים והסנטר שלו.אבל היו לו עיניים של אדם.עיניים כחולות.הוא השמיע יבבה חלושה,שרון ידעה שהוא יכול לדבר.
הכפה שלו הרימה את ידה והניחה אותה על לחיו.הוא ייבב כמו כלבלב.
"ליאו…"עיניה של שרון נפערו.
היצור שוב ייבב,ולאחר מכן דיבר."אל תפחדי ממני.הצלתי אותך…הרגתי אותם."אמר בשקט,קול נמוך כמו נהימה.
"כ…כמה הרגת?"שאלה.
"אל תתעסקי בזה עכשיו,את מכוסה דם ילדה קטנה."לשונו של ליאו,שהפכה ללשון זאב,ליקקה את הדם מלחיה.התחושה הייתה כמו של כלב גדול שמלקק את בעליו בחיבה.
"כמה הרגת?"גבותיה של שרון שוב התכווצו.
"שישה."
"היו שבעה…"
"איך את יודעת…?"
"הרגשתי."
לפני שליאו הצליח לשאול שאלה אחת נוספת,אמת יד שרירית חנקה את צווארו בכוח עז.השביעי.
טלפיו של ליאו התנועעו לכל עבר.הוא ניסה לנשוך ולשרוט אבל לא הצליח לפגוע כלל.הוא היה חסר אונים וניסה להשתחרר מאחיזת המלקחיים חסרת הרחמים הזאת.האוויר בקושי חדר לריאותיו.
הוא נהם ונבח אבל לרגע נעתקו המילים מפיו.שרון עמדה שם,חסרת מילים ומשותקת שוב.היא יכלה לברוח לו רצתה,אבל ללא ספק האיש ההוא היה משיג אותה.
היא זכרה את הסצנה הזאת,היא ראתה אותה כל ימיי חייה מבלי לשים לב.
החתולה שלה טרפה יונים.
אביה ירה בדביבונים שפלשו לבית שלהם.
אחותה דורכת על נמלים.
העולם הזה כולו…הוא חסר רחמים.ותמיד יהיה כזה.החזקים אוכלים את החלשים,והיא לא יכלה לעצור את זה.רק להשתתף בזה.אבל היא לא רצתה להשתתף בזה.
"תילחמי…"קולו של ליאו היה גרוני.שרון בקושי הבינה את המילה.היא הנדה בראשה.
"אני לא יכולה ליאו…"אצבעות ידיה רעדו,סכין הייתה מונחת לרגליה,ליד גופה מרוטשת.
"אני מבקש ממך להילחם."חזר.היא הרימה את הסכין אבל ידיה רעדו.
"אני לא יכולה…"מלמלה.
"את יכולה.את חייבת."
שרון הביטה בו ועיניה היו עצומות בחזקה.היא רק שמעה אותו.
"את חייבת לעשות את זה.אם תצליחי,תחיי.
אבל איך את רוצה להצליח אם את לא מנסה?"
היא פקחה את עיניה.העולם הזה אכזרי,והיא כן רוצה להיות חלק מהמשחק הזה.היא כן רוצה לטרוף את החלשים.ידה שהתהדקה על כת הסכין סדקה אותו,רגליה התנתקו מהאדמה והיא רצה.רק עוד צעד אחד,היא אחזה בכת הסכין בשתי ידיה ונעצה אותה.
דם.
הדם השפריץ על פניה כשהשביעי קרס.הוא הרפה מליאו אבל היא לא הרפתה ממנו.היא דקרה אותו שוב ושוב ושוב ושוב.
"תמות כבר!"צרחה."תמות ואל תקום יותר לעולם!"
רק לאחר כשתי דקות חדלה לדקור אותו,וגופה העייף כמעט קרס.
"שרון…את בסדר?"ליאו קם מהקרקע ודידה אליה על ארבע רגליו.
"כן…למדתי משהו היום."הקול שלה רעד.הוא היה קפוא.
"שצריך להילחם כדי לנצח?"שאל.
"שיש טורפים ויש נטרפים.העולם הזה הוא חסר רחמים.ואני טורפת.התפקיד שלי הוא לטרוף את החלשים."היא תקעה את הסכין שוב בגופה המדממת,ונעצה אותה בכיס שלה.