ילדי הירח- פרק 3

בראשון בפברואר, עזב ג'יידן וילינגהם את שרון וילינגהם, והיא חזרה להיות שרון דטרויט.
בראשון בפברואר, שרה תפרה פצע אחרון שקיבלה במתנה מאביה כמתנת פרידה בעזרת המחט הכסופה שלה וחתכה את החוט בשיניה, עשרים ושבע צלקות הן הספק לא רע לגיל ארבע עשרה.
בראשון בפברואר עזרה דניאלה לאביה לקחת את חפציו למכונית שלו, היא נפרדה ממנו לשלום, והשיער שלה התנפנף ברוח האביבית,כשהמכונית שלו התרחקה.
"חזרי הביתה," קראה שרון. "ותסגרי את הדלת אחרייך."
באותה ארוחת הערב, ששרון בישלה בעצמה מזה זמן רב, היא מזגה לשתי בנותיה כוס גדולה של וויסקי והרימה את הכוס שלה. "מוכנות להתחיל מחדש?" היא בחנה אותן בעיניה.
הבת הגדולה שלה מכוסה צלקות, הבת הצעירה בעלת העיניים הכבויות, האדומות מסיגריות.
"מעכשיו הכל יהיה טוב," הבטיחה. "שתו איתי." היא חייכה.
הבנות השיקו את הכוסות שלהן עם אמן.
הבית של ג'ואן היה אחוזה גדולה מאוד, ולא שלה בכלל. הוא היה של אליזבת', ביתה המאומצת, שנקרא בפי כולם ליז. ממי היא אימצה אותה? משרון כמובן.
לפני כמעט שבע עשרה שנים, נפגשו שרון דטרויט וליאונרדו ליאופולד ליאופר, שכולם קראו לו ליאו. היא כמעט בת חמש עשרה והוא בן עשרים. זה קרה כשהיא עבדה במפעל הנעליים שלו. זה היה המפעל הכי גדול בעיר, ושרון עבדה בעבודה בזויה, היא פרמה סוליות. בכל יום הייתה חוזרת לביתה וחובשת את אצבעותיה המדממות שנפצעו במהלך העבודה. בערב אחד, קרא לה מנהל העבודה ואמר לה שמנהל המפעל רוצה לפגוש אותה. שרון, שהייתה אז רק ילדה, לא שיערה שהמנהל בסך הכל רצה להזמין אותה לגלידה.
שרון נענתה ברצון, ככלות הכל לא היו לה חברים אחרים או משהו טוב יותר לעשות. אחרי חודשיים הם כבר שכבו, ואחרי קצת יותר משישה חודשים שרון גילתה שהיא בהיריון .זה היה יכול להיות נחמד, אם היא הייתה מבוגרת יותר, הרי היא אהבה את ליאו. אבל אמא שלה לא ראתה בעין יפה את הקשר שלה עם ליאו מלכתחילה, וכששמעה על ההיריון, היא גירשה את שרון מהבית. אמרה שאין לה יותר לאן לחזור. שרון עברה לבית הגדול והריק שהיה שייך למשפחה, הבית שליד הנהר. הבית נראה כמו מפלצת, בתחילה נראה כאילו עמד לבלוע אותה. איש לא גר בבית הזה קרוב למאה שנה, כל הרהיטים והבגדים היו עתיקים, ולאט לאט גילתה שרון שהוא מוצא בעיניה.
כמובן שהיא האשימה את ליאו בזה, ולא רצתה לראות אותו יותר. שרון הייתה מן נערה כזאת, שהייתה חייבת למצוא אשם בכל דבר שקרה לה, כל אשם מלבדה. ליאו ביקש ממנה, התחנן אפילו, והיא לא רצתה להקשיב. כשהבת שלהם נולדה, היא קראה לא אליזבת'.
שרון הייתה אז רק בת חמש עשרה ועדיין פרמה סוליות, איך תוכל לדאוג גם לילדה? אליזבת' נותרה בבית שעות רבות, ביחד עם המשרתת מרתה, המבוגרת משרון כמעט בעשור שתחילה עשתה זאת בהתנדבות, וכעבור זמן מה דרשה שרון לשלם לה. מרתה הייתה אישה נמוכה, עם שיער שחור קצר ומבטא של בני יורקשייר, אליזבת' חיבבה אותה מהרגע הראשון. שרון הייתה יוצאת מהבית מוקדם בבוקר לבית הספר וחוזרת מאוחר בלילה מהעבודה.
בארוחת הערב שלה מצאה אליזבת' אוכל משונה וכוס גדולה של אלכוהול, כדי שתישן ולא תפריע.
הצעד הזה לא היה חכם במיוחד, כעבור זמן מה התחיל שוטר מסויים להציק לשרון בנושא הזה. הוא טען שהיא נותנת לבת שלה אלכוהול, היא טענה שלא. ובכל שבוע כמעט זכתה לביקור ממנו, בטענה שבה לקחת אותה ממנה. הוא אף פעם לא תפס אותה.
השנים חלפו,ארבע שנים נחמדות שבהן גדלה אליזבת', החסירה מבית הספר ושתתה כמעט בכל יום כוס של אלכוהול. שרון,שלא יכלה להסתפק במשכורת ממפעל הנעליים, הסכימה להצטרף לחבורה של ליאו שביצעה שודים בכל יום רביעי השלישי בחודש. היא הייתה השומרת, ועדיין לא דיברה איתו. היא הרוויחה הרבה כסף, הרבה מאוד, ויכלה להירשם לאוניברסיטה, לפקולטה למשפטים.
ושוב,ביום שרון למדה ובלילה עבדה. הייתה לה רק חברה אחת, ג'ואן פורמן קראו לה, היא הייתה יהודייה, רווקה וללא ילדים, בדיוק בגילה של שרון. יום אחד, התארחה ג'ואן אצל שרון, בעודה מפטפטת ומלהגת באוזניה על המפקח ששבה את ליבה שמה לב כיצד שרון מוזגת לאליזבת' כוס גדולה של וויסקי.
"יש שם לשוטר הזה שאת מאוהבת בו?" שרון שקשקה את הכוס שלה, והקרח השמיע קולות נקישה.
"ג'יידן, ג'יידן וילינגהם."
"פרחח," אנפפה שרון. "פרחח מטומטם."
היא שתתה בלגימות גדולות, כך שלא שמה לב שג'ואן שלחה מסרון קצרצר לפרחח המטומטם, משהו קצר וקולע. "בוא לכאן,שרון נותנת לאליזבת' אלכוהול."
הדפיקה בדלת לא איחרה לבוא, והפעם ג'יידן תפס את שרון. היא כעסה עליו, איימה להכות אותו. ג'יידן בהחלט נרתע לרגע, הסטירות של שרון דטרויט התפרסמו בכל העיירה. הלכה שמרחה על ציפורניה נודעה כמכילת רעל, וציפורניה החדות טרחו להחדיר את הרעל על הלחי של הקורבן האומלל. האגרופים שנתנה השאירו פנסים צבעוניים ובפעמים רבות שברו אפים בלי רחמים.
איזה מן שוטר ייחשב ג'יידן אם יפחד ממכות של אם חד הורית חסרת אחריות, כמעט נערה, אלכוהוליסטית ונמוכה ממנו לפחות בראש? עם כל הפחד שבדבר, הוא התעקש. הייתה בו חיבה רבה לשרון, הוא העריץ אותה, וככל הנראה גם היה מאוהב בה. שרון, הממולחת, העוקצנית והקשוחה מילדות העדיפה להכות אותו מאשר לתת בו מבט אחד של חיבה.
ההתעקשות הועילה לבסוף, ושרון נפרדה מאליזבת'. היא בכתה, זו הייתה הפעם היחידה שכל שלושת הנוכחים מלבדה ראו אותה בוכה. לא סתם בוכה, אלא מתייפחת. היא ליטפה את שיערותיה השחורות של אליזבת' והתנצלה בפניה, היא חיבקה אותה בחוזקה, קוברת את פניה בבד המשי הכבד של שמלתה של בתה. זה כאב,אבל היא לא יכלה לעשות כלום בקשר לזה.
"החוק הוא נוקשה, אבל זהו החוק."טרח ג'יידן לציין, בלטינית.
שרון הרגישה את הלב שלה נמחץ, היא העניקה לבת שלה חיבוק אחרון והתרוממה, פניה היו קפואות. "הנה היא, קח אותה ותסתלק מהבית שלי. תסתלקו כולכם."
והם הסתלקו, שרון לא שיערה לעצמה באותו הרגע, שכעבור פחות מחצי שנה תמצא את עצמה בכנסיה, מתחתנת עם האדם שלקח את הבת שלה ממנה.
זה היה קשה, אבל זה היה הוגן. זו הייתה הנקמה שלה, לגרום לו את הסבל הזה, בלחיות עם אישה שלא אוהבת אותו בחזרה. בשביל הנקמה הזאת, היא הבטיחה, היא מוכנה גם למות.
ומה קרה עם אליזבת' אתם שואלים? היא הועברה לבית של ג'ואן.
לג'ואן לא היו ילדים או בעל,כאמור,ופעמים רבות היא חשה בודדה.מה היה טיב ההחלטה הזו? לקחת מהחברה היחידה שלך את הילדה שלה כדי לזכות באהדה של מישהו שאת בכלל לא מכירה?
תשפטו בעצמכם.את עצמה שכנעה שזה היה צודק.ולהגנתה,היא באמת גידלה את הילדה כאילו הייתה בתה שלה.כעבור שנתיים פגשה ג'ואן אדם חדש,ביל,וחשבה שהוא יהיה האחד לחיות איתה ולגדל את הילדה איתה.רק אחרי שנכנסה להיריון מבלי להתחתן,הבינה שביל כלל לא התקרב להיות האדם הזה.הוא היה אלים כלפיה,גס רוח ולא הסכים לפרידה.הוא הסכים לעזוב את הבית רק לאחר שג'יידן שבר את זרועו,בביקור שגרתי לבדוק את שלומה של אליזבת',שבמהלכו ראה אגרוף שחלק לג'ואן.כל זה קרה לפני זמן רב מאוד,וכשהייתה אליזבת' בת חמש עשרה,הגיע אביה.
ליאו היה ידוע בעיירה כאדם מטיל אימה.הוא התנשא מעל לגובה של מאה ותשעים סנטימרים,פניו היו ארוכות ונאות,שיערו השחור נפל בקווצות על פניו,עיניו היו כחולות ובהירות וזיפים עיטרו את פניו.כמעט תמיד לבש את הסוודר שלו,בעל צווארון גולף ומפוספס בשחור ואפור.הוא היה מוכר בעיירה בשל מקטורן העור השחור שלו,שדמה דמיון מפתיע למקטורן האדום של מייקל ג'קסון.
הוא נכנס לביתן הקטן של אליזבת' וג'ואן,שבאותה תקופה היה בו גם ילד צעיר בשם נייג'ל,בנה של ג'ואן מביל,מבלי לדפוק.מכיוון שהיה בקיא מאוד בפריצת מנעולים,המנעול הפשוט לא הקשה עליו.
אליזבת' ישבה בסלון,צפתה בדרמה בטלוויזיה.הוא הציג את עצמו בקצרה."אני ליאונרדו ליאופולד ליאופר,אני אבא שלך.באתי לקחת אותך."ליאו היה אדם ענייני מאוד.
אלזיבת' בהתה בו,תחילה,כאילו היה מטורף.עברו כמה שניות,לפני שהבינה שהוא לא מתבדח.ג'ואן יצאה מהמטבח,ועיניה נחו על ליאו.הוא כלל לא נראה כועס,למען האמת הבעת פניו הייתה חתומה,ובכל זאת,ג'ואן פחדה.שריריו של ליאו היו מפותחים מעל לשריריו של אדם רגיל,בכף ידו הקפוצה החזיק סכין המשמש לדקירה,ובכיס המכנסיים שלו היה אקדח (או שהוא פשוט היה שמח לראות אותה,היא לא יכלה להחליט).
ליאו שם לב שהן לא מבינות."אליזבת',אני אבא שלך."חזר.
"אולי תקח גם חרב אור אדומה ותחבוש קסדה,זה מאוד יתאים."אליזבת' שילבה את ידיה בכעס,ולא התאפקה מלהזכיר את הסרט האהוב עליה.
"יש לך את חוש ההומור של אמא שלך יקירתי."
"אמ…אמא שלי?"
"שרון דטרויט."נקב ליאו בשם,שגרם לעורו לסמור."את מכירה אותה."
"אני מכירה אותה,"גמגמה אליזבת'.שרון דטרויט? כן היא מכירה אותה.היא הגיעה לבקר מדי פעם,שמרה עליה כשהיא הייתה קטנה,הביאה מתנות בחג המולד.אליזבת' אף פעם לא שאלה את עצמה מדוע הן דומות כל כך.האם היא הייתה האישה שזכרה במעורפל? האישה שנהגה לשיר שירי ערש? זו ששתתה בכל ערב משקה בעל ריח חריף ומשונה? זו שגם כשהייתה רצוצה מעייפות הקריאה לה סיפור אגדות בכל ערב? כן זו הייתה היא.
אבל גם אם היא רצתה שאמא שלה תהיה שרון דטרויט,האישה המכובדת שאמא שלה קינאה בה,המחשבה שזהו אבא שלה צבטה בליבה."ומה אתה רוצה לעשות עכשיו?"לא התאפקה מלשאול.
"עכשיו את באה איתי."חיוך נפרס על פניו של ליאו.אף על פי שהחיוך הלם את פניו היפות,הוא עורר באליזבת' מועקה בלי מוסברת.
"אני לא,"היא נרתעה."אני לא מכירה אותך."
"אין לך כל כך הרבה בחירות,"הוא אחז בזרועה בעדינות מפתיעה יחסית לשרירים שזרועו ניחנה בהם."זו עובדה."
"אתה לא יכול לקחת אותי,"חזרה."אנחנו לא מכירים."
"את חייבת לבוא איתי,"התעקש."לא ראיתי אותך חמש עשרה שנה."
"איפה היית חמש עשרה שנה באמת?"אליזבת' הזעיפה את פניה.
"ליזי,"אמרה ג'ואן בשקט."לכי איתו.הוא מסוכן."
"אני לא מסוכן,"ליאו הפנה אליה את פניו בחדות."אל תאמרי דברים כאלה."פניו היו חייתיות,לרגע הבזיק שם משהו מרתיע.ג'ואן יכלה להישבע שלרגע ראתה מפלצת,משהו בעל ניבים,עיניים צהובות כמו נחש,משהו שאחז בבתה.עבר זמן רב עד שיכלה לשכוח את המראה הזה.
"אם אני אלך,לא תפגע באמא שלי? באף אחת מהן?"שאלה אליזבת'.
ליאו,למען האמת,כלל לא התכוון לפגוע באף אחת מהן.פגיעה בנשים הייתה מחוץ לעקרונות שלו.אבל הוא אהב את הרעיון של אליזבת',לכן הנהן ברצינות."לא אפגע בהן אם תבואי איתי."אישר.
אליזבת' שלחה מבט באמה,וג'ואן הנהנה בחוסר ברירה.היא נראתה עצובה.
"אני אחזור,"הבטיחה אליזבת'."אל תדאגי לי."
אליזבת' חזרה,אבל לא ברצון רב.במקום לבית קטן ונטוש,המקום שאליו ציפתה שליאונרדו ליאופולד ליאופר ייקח אותה אליו,היא הגיעה לאחוזה ענקית.חמישה עשר? עשרים חדרים? היא לא יכלה לספור.תקרת הסלון הייתה גבוהה כל כך,כמו אולם נשפים.החדר כולו נראה כמו ארמון מתקופה אחרת,במטבח הגדול שנכנסו אליו עמדה אישה במעיל שחור שבישלה.על קרש החיתוך היא ראתה אוכל יפני אבל בסירים היא הריחה בשר כבש מתבשל.
"אליזבת',"הבעתו של ליאו נראתה שונה בתכלית,חביבה יותר."זו מינגי צ'אן.מינגי צ'אן,זו הבת שלי,אליזבת'."
הטבחית ניקתה את ידיה בסינרה העבה הלבן,וניגשה אל אליזבת',היא הייתה נמוכה ממנה בראש לפחות.היו לה עיניים שחורות,חודרות עד מוות.היא לחצה את כף ידה של אליזבת' בחיבה.כף היד שלה הייתה חמימה ורכה,וציפורניה קשות להחריד,מחודדות,ארוכות וצבועות בשחור.
"אל תקשיבי למה שאבא שלך אומר,קוראים לי מינג.מינג איירושימה.אני שמחה לפגוש אותך.אם את רעבה,אפילו בארבע לפנות בוקר,תפני אליי."
"מינגי-צ'אן מבשלת בבית הזה,"אישר ליאו."אני בקושי מצליח להפיק לעצמי עוגיות לארוחת בוקר."
"סליחה על ה…חטטנות אבל…אתה נשוי?"גמגמה אליזבת'.
"לא,"ליאו חייך חיוך רחב."יש לי את מינג,ויש לי אותך,לא צריך יותר מזה."
ג'ואן לא ידעה מה לעשות במשך חמישה שבועות שבהם אליזבת' לא הגיעה לבית הספר ולא ענתה לטלפון הנייד שלה.היא חיפשה בכל מקום,ולבסוף,בחוסר רצון מוחלט,הפנתה אותה שרון לאחוזתו של ליאו.ג'ואן חשבה שתיאלץ להיכנס בכוח,אבל ליאו בעצמו פתח לה את הדלת,ונראה חביב ביותר.הוא לבש בגדי בית,והחזיק בידו סיגריה שעדיין בערה.
"שלום ג'ואן פורמן,"הוא חייך."תצטרפי?"
"איפה הבת שלי?"קולה של ג'ואן היה צרוד.
"פה בסלון,בואי ותראי."
ג'ואן נכנסה פנימה,והתפעלה בשקט מיופיו של הביתה.אליזבת' באמת ישבה על הספה,אבל לקחו לג'ואן כמה רגעים לזהות אותה.אליזבת',שעזבה את ביתה עם מכנסי ג'ינס קצרים,חולצת בטן שעליה כיתוב מקושקש ונעלי ספורט כלל לא הייתה דומה לאליזבת' שישבה על הספה כרגע.
הנערה לבשה חצאית בהירה שהגיעה עד ברכיה,את ידיה כיסה סריג ירקרק ומתחת לו היא לבשה חולצה בהירה גם היא.היא החזיקה בספר במקום בטלפון הנייד שלה,ושיערה,שתמיד היה אסוף בזנב סוס גבוה,נפל כעת על כתפיה.פניה לא היו מאופרות כמו תמיד,ועל אף החום היחסי,כיסה את צווארה צעיף אדום.
"אליזבת'?"ג'ואן לא ידעה מה לומר למראה השינוי,הגרוע לדעתה,שחל בבתה.
"היי אמא,"אליזבת' נופפה בחביבות."מה את עושה כאן?"
"באתי לקחת אותך,"ג'ואן הזעיפה את פניה."מה את עושה?"
"קוראת,חבל שבבית שלנו אין ספרים."אליזבת' העבירה עמוד בספר שלה ונשכה את שפתיה,כנראה הגיעה לחלק מותח.
"אנחנו צריכות ללכת."קבעה ג'ואן.
"כבר?"אליזבת' נעצה את מבטה בספר היקר,באביה שישב על הספה והעיפה אפילו מבט בדלת המטבח,שם בישלה מינג ארוחת ערב.
"כבר,"קולה של ג'ואן דמה יותר לחרחור,האם בתה מעדיפה מישהו על פניה."בואי."
"זה בסדר אליזבת',היית כאן לכמה שבועות,עכשיו תצטרכי לחזור הביתה.תוכלי לבקר כאן."הבטיח ליאו.
"היא לא תבקר כאן,אתה חטפת אותה."כעסה ג'ואן.
"את לא רוצה שהיא סובלת נכון? היא נהנית בבית שלי."
"זה נכון אליזבת'?"ג'ואן התיישבה מולה.
"זה נכון,"ענתה אליזבת' מבלי למצמץ."אבל זה לא אומר שלא התגעגעתי אלייך."למען האמת,ג'ואן כמעט ולא עלתה במחשבותיה."תביני,אני אוהבת את הבית הזה."
"בגלל שהוא גדול ויפה יותר משלנו?"ג'ואן אחזה בידה של אליזבת'.
אליזבת' רצתה לומר "בגלל האנשים שבו,בגלל הספרים,בגלל השקט" אבל לבסוף פלטה "כן" רפה.היא העדיפה להיראות שטחית בפניה מאשר להעליב אותה.
ג'ואן לא ידעה מה לומר,היא הייתה בסך הכל מורה לביולוגיה.גם אם תעבוד כל חייה לא תוכל לקנות בית כמו זה.אליזבת' נועדה לגדול בבתים מהסוג הזה,היא ידעה את זה.וגם אילו רצתה,היא לא יכלה לתת לה אחוזה ענקית.לא כמו אחוזת ליאופר ולא כמו הבית של משפחת דטרויט (שכעת נקרא בית משפחת וילינגהם,בגלל נישואיהם של ג'יידן ושרון).
ליאו חייך,אבל חיוכו היה עצוב."אליזבת' חכי כאן בבקשה,אני רוצה לדבר עם אמא שלך לבד."
הדבר שעשה ליאו לאחר מכן,היה משונה אפילו בין אב לבתו.
כעבור פחות משלושה שבועות,העביר ליאו את בעלות האחוזה אל אליזבת'.הבית,כל רהיטיו וכל המשרתות שבו,היו שייכים כעת לאליזבת' פורמן.זו הייתה מחווה בעלת משמעות אלוהית בעיני ג'ואן,שרצתה בית גדול יותר מאז ומתמיד.
אליזבת' ידעה שהבחירה הזו מעציבה את אביה,שקרוב לוודאי חסך שנים רבות למען הבית הזה,אבל הוא חייך אליה כשעזב את הבית.פניו היו מאושרות ועם זאת,היא ראתה שליבו כואב על כל הדברים שהשאיר מאחור בבית הזה.הוא חיבק את אליזבת' במהירות ונתן לה את כתובתו החדשה.
כמו שציפתה מההתחלה,בית ישן ברחוב צר.ליבה גם הוא כאב,היא רצתה להתחרט,חשבה לוותר על הבית הגדול.אבל כאשר ליאונרדו ליאופולד ליאופר מחליט משהו,רק הירח בכבודה ובעצמה תגרום לו לסגת.
ובכן,נחזור לסיפור.זמן לא רב לאחר מכן,נכנס דייר חדש לבית,ג'יידן וילינגהם.
אליזבת' לא הכירה אותו היטב,ג'ואן הייתה מאוהבת בו,ונייג'ל התרגש מהעובדה שיהיה לו אבא סוף סוף.ג'יידן פרק את מזוודותיו וירד אל הסלון.הוא היה מאושר אבל גם הרגיש את הצביטה בליבו.לראות את מינג שוב? כל יום? זה היה קשה.
בשנתיים האחרונות ראה אותה מדי חודש,כשבאה לביתו,להציל את שרון מפניו.ולפני כן? לא ראה אותה מאז סיום התיכון.זו הייתה שעת ערב כשירד אל הסלון.משפחת פורמן אכלה בחדר האוכל הגדול,ומינג ישבה בסלון,היא הביטה בתמונה ישנה ופניה זעפו,כאילו ניסתה למחות בעיניה לכלוך מעל התמונה.
"אל תנעצי בזה מבט חזק כל כך,"אמר בנימה מבודחת."זה עלול להישרף."הוא נעמד מאחוריה והביט בתמונה.התמונה נראתה כאילו עברה הרבה.שוליה היו קמוטים,טיפות חומות כיסו את צידה הימני,ופינות התצלום היו דהויות.הוא זיהה,כמובן,את האנשים שבתמונה.
"אז מה שלומם היום?"מלמל.
"הם בארצות הברית."מינג דחפה את התמונה אל הכיס שלה."וטוב שכך."
"אז מה,"הוא אחז בכתפיה."החיילת שלנו מתכוונת לחזור ליחידה?"
"אל תיגע בי,"היא התנערה."ואני לא חוזרת לשם."
"אל תגידי לי שזה בגללו."
"מישהו ביקש ממך להתערב?"
"אז זה כן בגללו."
"זה גם בגללו,מה אכפת לך?"
ג'יידן הזעיף את פניו."את לא רוצה לדבר על זה?"
"אני נראית לך כמו מישהי שרוצה לדבר על זה?"
"לא התכוונתי לפגוע בך-"
"אבל כבר פגעת,מה אפשר לעשות? קדימה,תסתלק.לך תאכל ארוחת ערב.תניח לי."
"מינגי-צ'אן…"
"עוד פעם אחת אתה קורא לי ככה ואני נשבעת שאשים לך רעל ביין."אמרה בחדות.מינג,על אף גובהה ורזונה,הפחידה את האנשים סביבה.כוחה הפיזי נראה כמעט לא הגיוני ביחס למבנה גופה,זריזותה עלתה על כוחה פי כמה והיה קל להרגיז אותה.היא התרגזה בקלות,מיהרה לשכוח אבל אף פעם לא שכחה להכות,היא גם אף פעם לא שכחה שום דבר אחר.
מינג לא רצתה להיות מינג מעולם. היא ייחלה להיות ילדה אחרת מהיום שנולדה. ובצדק.
היא הייתה הילדה הנמוכה ביותר בכיתתה, הכי קטנה בשיעורים, והכי קטנה בהפסקה. האנגלית שלה מעולם לא הייתה טובה, והיא נטתה לערבב אנגלית ויפנית יחד. אילו הייתה מערבבת את האנגלית שלה עם ספרדית, צרפתית או איטלקית, היה סיכוי קטן שאנשים יוכלו להבין אותה. אבל היפנית, שפה זרה לרוב האנשים בעולם, הקשתה עליה מאוד לדבר עם אנשים כשהייתה ילדה.
בבית הספר לא חיבבו אותה. הבנים רחשו אליה מן גועל והבנות קינאו בדברים שמינג הייתה נותנת ברצון. מינג הייתה הילדה הנמוכה ביותר בקבוצת הכדורסל של בית הספר שלה. הנערה הנמוכה ביותר בקבוצת האתלטיקה והאישה הנמוכה ביותר במארינס. הגודל שלה תמיד היווה בעיה. למרות שהייתה ילדה שיכלה לשחק טוב יותר מכל קבוצת הכדורסל שלה, עדיין נשארה בצד. ילדה שגובהה לא מגיע למטר וחצי לא יכולה לשחק כדורסל, לא משנה כמה טובה היא.
מינג שנאה את העובדה שנערים בבית הספר התנכלו לה בגלל הגובה שלה, ושנאה את העובדה שבנות התנכלו לה בגלל רזונה המבעית. בגיל שמונה עשרה, שקלה מינג רק קצת יותר משלושים קילו, דבר ששם אותה בסכנת קריסה תמידית והפך אותה למכוערת במיוחד. היה לה שיער יבש, עור משונה, היו לה עיניים מתות וידיים רועדות. היא סבלה מכל נשימה, סבלה מכל תזוזה. כל הגוף שלה כאב. אף אחד לא רצה לעזור לה, אף אחד לא הבין שהיא בכלל לא רצתה את זה. היא אף פעם לא הייתה רזה מספיק בשביל אמא שלה, אף פעם לא היו לה כפות רגליים קטנות מספיק (מידת הנעליים שלה הייתה 36, מה שהגדיר אותה רשמית כ"ביגפוט" מבחינת אמה), אף פעם היא לא הייתה יפה מספיק או חשובה מספיק כדי שיתייחסו אליה. אביה ראה איך הילדה הבכורה שלו הופכת לעור ועצמות לנגד עיניו ובחר לעצום אותן. להעמיד פנים שלא ראה. לא היה דבר כואב מזה.
מינג שנאה אוכל, ולא האמינה שתמצא את עצמה בבית הזה, מבשלת בכל יום. היא שנאה את האוכל שאמא שלה בישלה. לפעמים חיפשה הזדמנויות לאכול, לפעמים הייתה כל כך רעבה שלא יכלה לעמוד בפיתוי. היא שנאה את עצמה לאחר שאכלה יותר מששנאה אוכל, ולא היה לה איך להגיד זאת ולא היה לה למי לפנות. לחתוך את פרקי הידיים נראה לה לגיטימי כמו שהקאות נראו לה לגיטימיות. אבל הכל רק הסתבך והדרדר עד שהיא לא ידעה אם היא אי פעם תבריא. אולי היא הבריאה כשהצטרפה לצבא הקבע, ואולי לא. היא חזרה לאכול, פיתחה את השרירים שלה ועל פניו הכל היה נראה בסדר.
אבל אנורקסיה היא מחלה שלעולם לא מבריאים ממנה. דיכאון היא מחלה שנשארת לנצח. והצלקות על אמות ידיה היו נוראיות יותר מכל צלקות הקרב בגופה.