ילדי הירח – פרק 2

היא הלכה בגשם, בלי מטריה. אוזניות היו נעוצות באוזניה והיא שרה לעצמה. "תנו להכל להישרף…תנו לכולם לצרוח…"
היא שרה לעצמה בגשם,כשטיפות המים הקרות נוזלות על פניה. אופנוע גדול וכבד עצר מולה,שחור כמו שאר הבניינים חסרי הצורה.הגבר שנהג בו לבש מעיל עור שטיפות המים החליקו ממנו והפכו אותו נוצץ.הוא עצר מולה,כמעט חוסם את דרכה,בחריקת בלמים מחרישת אוזניים.הנהג הסיר את קסדתו והניף את שיערו השחור החלק מפניו בנענוע ראש.עיניו היו כחולות בחשיכה,ולרגע ראתה בהן שרון משהו צהוב,לרגע קפץ ליבה בקרבה.
"היי שרון," הוא התנשף כאילו רץ. "רוצה טרמפ?"
שרון הנדה בראשה,כתפיה רעדו."אני הולכת ברגל."
"לאן את הולכת?"
"זה לא עניינך."
"הולכת לשתות? אני אלווה אותך."
שרון רעדה,מקור ומכעס. "עזוב אותי במנוחה."
"מסוכן בחוץ בלילה."
"מבינינו מי שלוקח כאן סיכון על החיים שלו זה אתה,אם תמשיך לדבר איתי ולהפריע לי. אני הולכת לבקר את דיוויד ואתה מונע את זה ממני עכשיו. אתה רוצה שאכה אותך?"
הוא לא ענה,רק משך בכתפיו."אם תרצי לדבר את יודעת איפה אני."הוא חבש מחדש את הקסדה והמתין עוד רגע,אולי היא תתחרט.
היא הפנתה אליו את גבו והמשיכו לצעוד בגב זקוף, מסתירה את העובדה שכל כך רצתה להתקפל ולהיעלם.
משרד עורכי הדין של שרון היה בניין גבוה. אפור. הייתה לו דלת גדולה מפלדה שנועדה לשמור את שרון בפנים ואת שאר העולם בחוץ. הטלפון שלה הבהב שוב.השם "ג'ואן" נצץ. שרון נאנחה ומחתה את הגשם מידיה בשמלתה הרטובה לפני שפתחה אותה. "איפה את" שאלה ההודעה, מבלי להוסיף אפילו סימן שאלה.
"במשרד." תקתקה שרון מבלי להביט.
"עד מתי?"
שרון נאנחה מחטטנותה של "חברתה" היחידה והשיבה. "מאוחר."
"אוקיי ביי."
שרון כמעט יכלה לשמוע את צחוק השמחה של ג'ואן ולראות את ההודעה ששלחה לג'יידן. "אני באה מותק."
שרון ידעה הכל גם אם לא אמרה דבר. היו לה חושים חדים עד לכאב. בצורה אוטומטית היא פתחה את דלת הפלדה ודחפה חזרה את המפתח לכיס. מוות. המזגן היה דלוק וקריר, שש עשרה מעלות, כמו שהיא אהבה.
שולחנות המזכירות היו ריקים וחושך סמיך הכהה על הכל. היא רחרחה, ריח של כלום עמד באוויר. השעה הייתה אחת אחרי חצות וניכר היה שכולם הסתלקו בשבע. היא משכה את שולי שמלתה הרטובה מהרצפה והמשיכה ללכת. היא הגיעה למעלית ולחצה על הכפתור באצבעה הארוכה הגרומה, שציפורנה חדה כתער.
הקומה החמישית. היא יצאה מחושך המעלית לחושך נוסף. שלושים ושישה צעדים, היא ספרה. ידה החליקה על דלת נוספת מפלדה ואצבעותיה קראו כמו בברייל את לוחית השיש שבה שקעו האותיות "שרון וילינגהם,התובעת הכללית."
כששרון סיימה את פגישתה עם דיוויד היא חזרה לביתה, ונזכרה במשפחה שרצתה כשהייתה נערה. משפחה מאושרת, בעל שהיא תאהב, ילדות שהיא אוהבת.
זה היה יכול להיות ככה. כמובן שזה היה יכול להמשיך ככה. אבל זה לא.
שרון ניסתה. באמת שהיא ניסתה. היא ניסתה להיות טובה. היא ניסתה להיות רעיה טובה, ניסתה להיות מכשפה טובה וניסתה להיות אמא טובה. והכל ללא הצלחה. זו הייתה אשמתה שהיא הייתה כישלון בכל שלושת הדברים האלה. היא נכשלה בכל דבר אפשרי מבחינתה. ולא היה איש שיגיד לה שזה בסדר,שזה לא נורא.
כשחזרה הביתה, המתינה מחוץ לבית, כדי שתוכל להקשיב ולדעת אם ג'ואן עודנה שם. היא שמעה רק את הדממה. לכן היא נכנסה לביתה, מציתה בקסם להבת אש מעל לאצבעה, כדי שתוכל לראות לאן היא הולכת. הדממה עטפה את הבית כמו שמיכת צמר רטובה. ושרון חשה כמו נגמר האוויר בבית והיא עומדת להיחנק. היא שמעה רק את צליל שמלתה שלה נגררת על פני לוחות העץ והשטיחים, דבר מעבר לכך. היא נכנסה לחדרן של שרה ודניאלה, בוחנת היטב את פניהן היפות, המסותתות והחלקות נתונות במסגרת השיער היפה שירשו. שיער חום ושחור יחד.
שרון התקרבה למיטה הגדולה של שרה, והתיישבה על קצה המיטה.
היא ליטפה את פניה של שרה בידיה הקרות והחלקות. לחשה מילות הגנה, מילים שיגנו על הילדה שלה מהאכזריות של העולם. מילים שיתנו לה רוגע ושקט. מחבוא מהעולם הזה. אבל אפילו היא, לא ידעה איך לנחם את בתה הבכורה. כמובן שלא יכלה לדעת, את המחבוא שלה עצמה עוד לא מצאה.
היו סימני דמעות על הלחיים של שרה, העיניים שלה היו עצומות בחוזקה ועפעפיהן רעדו, שרון ידעה שהיא נאבקת בסיוט. שרון ליחשה שוב, מילות הגנה. ולאחר מכן שיר סדוק פרץ משפתיה הרועדות. "נצנץ נצנץ כוכב קטן,כמה אתהה מה אתה באמת.
למעלה במרומו של העולם,
כמו יהלום בשמיים.
כאשר השמש המבורכת נעלמת,
כשכלום לא זורח יותר… רק אז אתה מראה את אורך הקטן,
מנצנץ מנצנץ כל הלילה.
והתוהה בחשיכה,מודה לך על אורך הקטן.
הוא לא יכל לדעת לאן ללכת…אילו לא הארת…" השיר היה משרה גם על האמיץ שבאמיצים אוויר אי נוחות. מכיוון ששרון לחשה אותו בקולה המפחיד.
"למרות שלא אדע מה אתה…נצנץ נצנץ כוכב קטן…"
זה לא היה השיר המקורי, כמובן שלא. והלחן שלו היה מפחיד באווירת הלילה הדוממת.
שרון ראתה איך עפעפיה של בתה נרגעים,וחייכה לעצמה.
לאחר מכן היא יצאה מהחדר,משתדלת לשמור על דממת הבית. אבל זה לא קרה. היא הרגישה הדף, ובן רגע נהדפה לקיר על ידי זרוע חזקה. מפרקי ידיה הודקו לקיר על ידי שתי כפות ידיים חזקות, והיא הרגישה שוב את התחושה המוכרת של אף זר על צווארה.
לך מכאן…" היא אמרה בגועל,נזהרת שלא לצעוק.
"לא לא לא, לא אלך."חזר ג'יידן על אותו טקס קבוע, כשהירח היה מלא.
"בבקשה,לך ושתה ממישהי אחרת.מה כבר עשיתי לך שזו מנת חלקי בכל חודש?"
"באמת תרצי תשובה על כך?"אגודל אצבעו החליק על פני כף ידה החלקה. שרון ראתה הבזק של ניביו החדים, והדבר הבא היה תחושת קהות שהתפשטה מצווארה אל שאר חלקי גופה, היא כמעט הרגישה את הקהות, כמו רעל שזורם בעורקיה. בעוד רגע,חשבה,ארים את החצאית ואראה הרעלת דם על ירכיי.
אפילו שרון החזקה לא יכלה לגייס את הכוח הדרוש כדי להדוף אותו, ופשוט עמדה חסרת אונים, מחכה שהערפד ישתה כל מה שידרש לו ויניח לה. עבר הפעם מעט זמן יותר מהרגיל, עד ששמעה שרון את הקול שלו ייחלה. זה היה קול נעים ביותר, קול של אישה, גבוה במעט מלחישה,צונן ועם זאת מפוחד. "הנח לה."
שרון כמעט נשמה לרווחה, עד שנוכחה שהוא לא מקשיב. הקול חזר,הפעם בתקיפות. "הנח לה."
הפעם הוא הקשיב, ניביו מלאי הדם שחררו את העורק הראשי שלה והסומק חזר אל פניה החיוורות.
הוא סר ממנה והיא יכלה לראות בבירור את האישה שדיברה. היא הייתה בגובה של ילדה צעירה, על אף שהייתה מבוגרת משרון בכמה שנים, גבוהה ממטר וחצי רק במעט. השיער שלה היה ארוך מאוד ושחור כמו מוות, העיניים המלוכסנות שהביטו בהם מעבר לקווצות השיער הארוכות על פניה היו שחורות גם הן. היא הייתה רזה בצורה מעוררת דאגה, ולבשה מעיל גדול כחול, ולו שרוולים רחבים שהיו ארוכים בהרבה מידיה הקצרות, רגליה היו נתונות במגפי עור שחורים דהויים. השם שלה היה מינג.
"מינגי צ'אן," ג'יידן נאנח בהקלה. "מה את עושה כאן?"
"הנח לאשתך." חזרה מינג בקול תקיף.
"כבר הנחתי לה," הוא שילב את ידיו. "מה את עושה כאן באמצע הלילה?"
"באתי לשמור עליך." השיבה בשקט.
"לשמור עליו?" אנפפה שרון. "ומה איתי?"
"אם מישהו היה טורח לשמור עליו מעצמו," הסבירה מינג בשלווה. "אף אחד לא היה צריך לשמור עלייך. לכי לישון שרון."
שרון מלמלה "לילה טוב" רפה ופרשה לחדרה באנחה כבדה.
"היא לא תודה לך," אמר ג'יידן בשקט. "חבל על המאמץ שלך מינגי צ'אן."
"כמה פעמים אפשר לבקש ממך לא לקרוא לי ככה?" מינג כיווצה את גבותיה הדקות. לאחר כמה רגעים פניה נרפו. "אני אכין לך משהו לשתות,רד למטה.עכשיו."
ג'יידן ציית בדממה, עוקב אחרי הדמות הכהה והקטנטנה שכמעט נבלעה באפלת המדרגות.
מינג לקחה מפתח גדול מלוח המפתחות, שנתלה תחת התווית "מטבח" ופתחה את דלת המהגוני הכבדה, נבלעת שוב באפלה. כעבור כמה דקות היא חזרה, אוחזת ספל לבן גדול שהעלה אדים. היא הניחה אותו לפניו בלא כל חיוך. "שתה," ציוותה. "ואל תתקרב לזבל הזה שאשתך שותה." היא חטפה מידיו את בקבוק הוויסקי החצי מלא שהתעסק בו.
ג'יידן שתה בשקט, היא ישבה מולו, ידיה על ירכיה, פניה קפואות. "איך נכנסת?"שאל פתאום.
"לא עניינך,המשך לשתות."
"את פרצת לבית שלי."
"לא אני הפורצת בחבורה שלנו, ואתה יודע את זה."
"ובכל זאת?"
"תשתוק, רק הסתובבתי כאן בסביבה."
"אחרי חצות?"
"השעות הכי יפות, ירח מלא היום."
"בחורה קטנטנה כמוך? לבד בלילה?"הקול שלו היה שילוב מוזר של דאגה והתנשאות.
"תן מבט." היא הפנתה אליו את גבה, שתי חרבות ארוכות מעוקלות, קטאנה, נתלו מאחורי גבה, מוכנות לשליפה.
"עכשיו אני יותר דואג לאנשים ברחוב מאשר לך."הוא גיחך.
היא אפילו לא חייכה, פניה היו נוראיות."את כועסת עליי?"שאל.
"מה אתה חושב?" היא שילבה את ידיה.
"בואו נשמע למה מינגי צ'אן כועסת הפעם."
היא היכתה באגרופה על השולחן, ציפורני הברזל שלה נקשו על המהגוני הכבד. "כי אתה אדם נוראי."פסקה.
"הגעת כל הדרך מאחוזת ליאופר כדי לספר לי דברים שאני כבר יודע?" הוא שילב את ידיו וגיחך.
שפתיה של מינג רעדו בכעס, היא כעסה לעיתים רחוקות מאוד. היה נדרש הרבה כדי להוציא אותה מהארשת השלווה. אילו השעה לא הייתה שתיים אחרי חצות, יכול להיות שהייתה צועקת, גם את זה עשתה לעיתים רחוקות מאוד. "להיות נשוי לאישה שאתה אוהב שלא שמה עליך קצוץ, לבגוד בה עם החברה היחידה שלה, לשנוא את הבת שלך ולשתות את הדם של אשתך לא בדיוק יביא אותך לגן עדן אדון וילינגהם."
"גם לעבוד בבית של החבר הכי טוב שלך לא יביא אותך לגן עדן גברת איירושימה." הוא הזעיף את פניו.
"לפחות אני אקבל את הגיהנום שלי בהגינות," היא ירקה. "לפחות אני לא מתיימרת להיות בנאדם טוב, אני יודעת שאני אדם רע. אתה חושב שלא הייתי מביאה ילדים אם הייתי חושבת שאני אדם טוב? אתה חושב שהייתי מגיעה לגילי מבלי להתחתן אם הייתי חושבת שאני יכולה לעשות משהו טוב?"
"את עושה מספיק דברים טובים." הוא אגרף את ידו הכהה, "כל אחד מאיתנו יקבל את החשבון שלו מאלוהים."
"ג'יידן יקירי, אני מכירה אותך מגיל שש, אתה תלך לגיהנום."
"באת לבית שלי באמצע הלילה כדי לעודד אותי? כמה מתוק מצידך." הוא ירק וחייך.
"ג'יידן," הקול שלה נרגע. "אתה צריך להתחיל מחדש."
"ואת צריכה למצוא חיים מינגי צ'אן. אני אוהב את שרון. תראי אותה, האישה הכי יפה שראיתי כל החיים."
"וזהו? רק היופי שלה הוא העיקר בעיניך?"
"היית מתה. היא מדהימה מכל כך הרבה בחינות."
"והיא שונאת אותך."
"טוב אף אחד לא מושלם."
מינג אמרה נואשת. "אם אתה רוצה לדבר ברצינות, אתה יודע איפה למצוא אותי."
"אחוזת ליאופר, מבשלת לאדון ארוחת ערב, והולכת לישון לבד כן?"
"לך תזדיין."

הזמן חלף, השנים חלפו. הדבר הכי נורא בצער הוא שעולמם של האנשים סביבך ממשיך להסתובב, חייהם ממשיכים ורק אתה עומד לטבוע מבפנים, עומד להיאכל על ידי החיה שמתחילה בקטן, נקודה קטנה בבטן. ולאט לאט היא גדלה וגדלה, ומגיעה לחזה. ואז היא כבר מפתחת שיניים ומתחילה לנשוך. היא נושכת ושורטת מבפנים, מנסה להשתחרר. ולאט לאט היא מרעילה גם את הלב שלך. בהתחלה הוא מתנגד, משיב מלחמה כמו גיבור. אבל היא נושכת שוב ושוב, שורטת אותו. מדמם ופצוע, בלי אף אחד שיעזור לו, הוא אומר נואש ונכנע. ומשם ממשיכה החיה, היא תופסת את מקומו ומפקדת על הגוף.צשולחת כאבים לבטן, שולחת כאבים לראש, דמעות לעיניים. היא שולחת לעיניים מבט קפוא, סכר דק כל כך של קרח לפני ים של דמעות.
היא משתלטת על כך וריד ונים,מרעילה אותם ברעל שלה. כל הגוף נכנע לה לאט לאט, ולבסוף, גם את הנשמה היא אוכלת, ולא נשאר דבר.
לעיתים, מספרת האגדה, החיה משתעממת, ואז היא גוועת ונעלמת. אבל הגוף? נשאר מובס, הוא הפסיד במלחמה, אבל ממלחמה כזאת לא ניתן להתאושש, ממלחמה נגד עצמך אי אפשר לברוח, ואי אפשר לבקש עזרה מאף אחד באמת.