ילדי הירח – חלק 1

חלק 1- הבית שליד הנהר
***
"היצר הרע הוא אחד האינסטינקטים הראשונים של הלב האנושי."
-אדגר אלן פו
***
"ירח רצית להיות אמא…"
"אך אהבה לך מנין? ומה נעשה?"
"הו ירח כסוף…"
"מה בגורלך יעלה?"
"ולך ילד בשר ודם?"
-בנה של הירח, מכנה. 1986
***
היא נכנסה בשקט לחדר הדומם. זה היה לילה בלי ירח. עשר מיטות היו מסודרות בו כמו בבית חולים, ועל הרצפה ישנו בערבוביה ילדים נוספים בתקופה העמוסה של השנה.
היא עברה ביניהם, מלטפת ראשו של זה, מחייכת אל האחר בשנתו. שני המטרים שעיטרו אותה כמעט והתנגחו בגג בנקודתו הנמוכה ביותר, ולכן נאלצה להתכופף. החדר היה מרובע, משופע וכהה. לא היה ניתן לראות כמעט דבר מבעד לאפלה הסמיכה כמו זפת. לאחר שמצאה את הילד שרצתה, רכנה קדימה לעברו ונישקה את שפתיו היבשות והקרות. הילד זע בשנתו אך לא התעורר, היא לקחה את ידו בידה וחייכה.
"את." רק צלליתה של האישה שעמדה בדלת נראתה, מכיוון שהאור האיר בחוזקה מאחוריה.
היא חייכה אך לא אמרה דבר, שפתיה השחורות נמתחו בחיוך.
"תחי הירח." אמרה בקול של קרח.
לאחר מכן היא נעלמה, והירח שוב זרח בשמיים.
****
"אך הן כל איש רוצח את אשר יאהב ליבו.
יש העושים זאת במבט,
יש במילים ריבוא.
מוג לב רוצח בנשיקה,
וגבר בחרבו."
-אוסקר ויילד, הבלדה מכלא רדינג.
***
השעה הייתה מאוחרת בלילה. וטיפות המים חסרות הצורה נטפו על חלון הזכוכית בקומה הראשונה של הבית ההוא, ליד הנהר.
בכל שכונה יש את הבית ההוא, שגם בליל כל הקדושים מפחדים לדפוק בו.
בדרך כלל גרה בו אלמנה זקנה וממורמרת או איש מריר וזקן, שצועקים על הילדים בכל פעם שהכדור שלהם מתגלגל לחצר.
לא כך היה הבית ההוא.
אם תמשיכו בכל שדרת הבתים וגם אם תחפשו בכל העיר לא תוכלו למצוא בית כמוהו.
יש כאלה שאמרו שהוא דומה למפלצת גדולה ודלת המהגוני הגדולה נראתה כפיה של המפלצת, היו כאלה שאמרו שדמה לפתח הגיהנום יחד עם עצי התפוח האדום והוורדים השחורים מסביב לשביל הגישה העשוי אבן צפחה אפורה.
בחצר שבה הדשא היה כמעט אפור עמדו שני עמודים דקים וביניהם נמתח חבל. כמעט תמיד נתלו על החבל בגדים לבנים משונים. הם התנופפו ברוח הקלה ונראו כדגלי כניעה תמידיים.
היו כאלה שאמרו שהבית היה מוזנח כמו בקתה ,אחד השכנים כינה אותו בכינוי מרומם רוח "תריסר בקתות שנערמו זו על גבי זו והמעקה הנמתח על גג הבית כתחרה מכוערת של כובע צעקני."
הבית היה כה ישן, הבית הראשון בעיר. איש לא זכר את שורשיו או את מי שבנה אותו. הוא פשוט עמד שם.
אם הייתם מספיק אמיצים כדי לפתוח את שער הברזל הגדול והחורק ולהמשיך לצעוד בשביל לבני הצפחה ולהגיע עד למדרגות החזית האפורות החלקות הייתם רואים שבדיוק מעל הדלת, על לוח שיש שחור, נכתב משפט אחד באותיות נאות מסותתות, כמו כאלה שרואים על מצבות: "מה שאני תהיה גם אתה,ומה שאתה היית גם אני."
ואם בליבכם אומץ רב יותר ממה שאוכל לתאר, תוכלו גם לדפוק על הדלת. אך מרגע שדפקתם לעולם לא תוכלו לחזור בכם.
ואם במקרה דפקתם על הדלת והתמזל מזלכם ואם הבית פתחה לכם, יהיה עליכם לחייך בנימוס ולהשיב בחיוב תמיד לכוס המשקה האלכוהולי שהיא תציע לכם, יהיה גילכם אשר יהיה. ועיניה הכחולות מוקפות הריסים העבותים יזהרו, ושפתיה הצבועות באדום יבריקו. והיא תהיה נחמדה, ותחייך, ובחורף תזמין אתכם להתחמם ליד האח ובקיץ תדליק בשבילכם את המזגן ותשאל אם אתם רעבים. ואתם תחייכו,ותענו לה, ותרצו כל כך לדבר איתה. והיא תדבר. ואתם תאהבו אותה כאילו הייתה אמא שלכם. אבל לאחר שתלכו, תהיה בכם רתיעה ממנה, ותשאלו את עצמכם מדוע בכלל דיברתם איתה.
ואילו יפתח לכם בעלה, אב הבית, יהיה עליהם לשמור על הבעת פנים קפואה ולבקש בשקט להיכנס. פניו המיוסרות יתעוותו לחיוך קטנטן והוא ימחה את שיערו החום הארוך מעט בידו ממצחו המיוזע וישפשף את הוריד שלו.
ואסור יהיה לכם להביט. אבל גם אם לא תביטו ישאל מיד אם משהו כואב לכם. ואם תשיבו בשלילה יחייך. ואם תשיבו בחיוב יושיט לכם באבירות מזרק של מורפיום, או הרואין, תלוי בהרגשתו באותו הרגע. ויציע בנחמדות להזריק לכם מהחומר, כדי שתרגישו יותר טוב. כזה נחמד הוא אב הבית.
אך לא בזה תמו האפשרויות. יכולה לפתוח לכם גם הבת הבכורה. הגבוהה והיפה. ששיערה הארוך והגלי מסתיר כמעט את פניה היפות והחיוורות כמו של גופה. ועיניה הירוקות יתווכצו והיא תביט בכם בעודה אוחזת בסכין המטבח הגדולה שלה. בקול נמוך תשאל אם באתם להרוג אותה. ומכיוון שכנראה תשיבו בשלילה תיאנח אנחת אכזבה ותזמין אתכם פנימה, כי לא תוכלו להזיק לה עוד. ולא משנה מה תגידו היא תיאנח בשקט לפני שתענה. כאילו עצם הדיבור מעייף אותה. ולא משנה כמה תשאלו, היא לא תשיב.
וישנה תמיד האפשרות שתפתח לכם הבת הצעירה ביותר. שלחייה ורודות ושיערה החלק מסופר בגובה הכתפיים. והיא מקסימה כל כך עד לרגע שבו תפתח את פיה ותאמר בקול לעגני: "היי באתם לקחת את אחותי?"
ואם לא תבינו היא תפרט."היא רואה מפלצות.ושומעת קולות.היא לא נורמלית.". ואתם תנסו להוציא עוד מידע,ולא תצליחו. למה? "כי הילדה הזאת פשוט רעה".
ואילו הסתכלם היטב בעיניה של הגברת היפה הגבוהה, שעיניה מוקפות בשחור ושפתיה אדומות כדם, הייתם רואים נערה צעירה שגורשה ואינה יודעת לאן לפנות. אבל אסור לה להתייאש, כי ככה זה.
ואילו הסתכלם בעיניו של הגבר יפה התואר, הייתם רואים בית גדול מלא בילדים, וביניהם ילד צעיר מדי נבלע באפלה, ילד שצלקת ארוכה בליבו. והוא חייב לחייך ולהתנהג יפה,כי ככה זה.
ואילו הסתכלתם בעיניה של הנערה הצנומה, הייתם רואים אבזם של חגורה שורק באוויר, ואי אפשר לברוח ואי אפשר להתחמק, והוא נוחת על עורה בקול הצלפה ומשאיר פצע ארוך שותת דם. והיא חייבת לשתוק ולא לספר, כי ככה זה.
ואילו הסתכלם בעיניה של הנערה היפהפיה, הייתם רואים בנים רבים, סובבים אותה, נוגעים בה, משגעים אותה. והיא הייתה חייבת לחייך ולהישאר, כי ככה זה.
ומרגע שדפקתם תיהיו חייבים להישאר, כי ככה זה.
אבל מוטב שאפסיק לדבר על מה שהיה יכול לקרות ואעבור לדיבורים על מה שבאמת קרה. מכיוון שהחיים הם אוסף של דברים טובים שיכלו לקרות ולא קרו.
הטיפות של הגשם זלגו על החלון וטשטשו את הנוף בחוץ. ואף אחד לא יילך לנקות אותם. זו הייתה משימה חסרת תכלית… כמו כל הבית הזה.
היא, האמא, ישבה על יד החלון והביטה בטיפות הזולגות בעיניים משועממות. בדמיונה הן התחרו, מי תהיה זו שתגיע ראשונה למשקוף העשוי עץ אורן.
כך יכלה האמא הזאת לתפור שעות, מקצת שטויות ושום כלום.ומוזיקה.
האוזניות היו נעוצות באזניה. "זה לא קשה לראות…שאנו בגן עדן…" שרה לעצמה. בקול היפה ביותר בעולם.
הוא ניגש אליה, האבא.
"את באמת עומדת להמשיך להעביר ככה ימים מהחיים שלך?" קולו היה יותר אפל מהעננים בחוץ.
והאמא הרימה אליו את ראשה ועיניה הבהבו בבזיק של מרדנות, שמיד השתלט עליו השיעמום המתמיד שאפף אותה. "כן." השיבה.
"שרון…את אמא. אינך יכולה כל היום לבהות בחלון."
שרון לא הביטה בו אפילו והתעסקה בנשיפה מתמדת על קווצת שיער שחורה שהתנדנדה בין עיניה הכחולות.
"את מקשיבה לי בכלל?" הוא טלטל את כתפה.
"האמת שאני חושבת. ואתה יודע מה גיליתי?"
"התגליות שלך על שיער לא מעניינות אף אחד."
"גיליתי," השיבה בכל זאת. "שקווצת שיער מטומטמת יותר מעניינת אותי מהבעל המטומטם שלי."
הוא סטר לה. "הסתכלי לי בעיניים כשאני מדבר איתך!"
הלחי שלה האדימה אבל עיניה הפקוחות למחצה היו משועממות, עדיין. היא לא הרגישה דבר. היא רצתה להרגיש, היא רצתה להאמין פנים שזה מטריד אותה, שזה כואב לה. היא רצתה לכנות את עצמה 'אישה מוכה', אבל לא יכלה. הוא לא הפחיד אותה, היא לא ראתה בו דבר מלבד מטרד. מטרד מעורר לעג.
"הנה,הסתכלתי.מרוצה סייקו-בייב?" את עיניה נשאה אליו בבוז.
"אולי כבר תפסיקי לקלל אותי?"
"לא מותק אני בכלל לא מקללת אותך, רק מתארת אותך."
היא התרוממה מהכורסא, שולי שמלת האורגנזה השחורה שלה התחככו ברצפה. "ובכן,לכבודי יש פגישה ממעלה ראשונה עם כוס וויסקי. כנראה תיאלץ להמשיך את השיחה הזאת לבדך."
זעמו בער בו להשחית. הוא הרים את ידו כדי להכות אותה שוב, כשעמדה בגבה אליו.היא ראתה את ידו בזווית מבטה וידה זינקה כנשוכת נחש אל החגורה שלה, שולפת סכין כסף במהירות הבזק. קצה הסכין היה כסנטימטר מפניו של בעלה. "מכה אישה בהיריון? באמת ג'יידן ממך ציפיתי ליותר. אין לך גרם של טקט לילד שלך?"
"תסתלקי כבר לכוס הוויסקי שלך מטומטמת." הוא נשך את שפתיו.
"הסתלק לך למזרק ההרואין שלך, מתוק שלי." שפתיה הצבועות באדום בוהק התכווצו בנשיקה מדומה כששלחה לו "נשיקה באוויר". ציפורניה הארוכות החדות הצבועות בשחור תופפו על מותניה כשהסתלקה לה.
גם הוא הסתלק.
מה היה עדיף לעשות?
אבל תוכלי לברוח מבעלך המכה,תוכל לברוח מאשתך האדישה לכמה שעות, אבל בסופו של דבר תצטרכו לשבת איתם שוב בארוחת הערב ולישון איתם באותה המיטה. כי ככה זה, אלו החיים שהגרילו לך.
ותוכלי לברוח מהאבא המכה והמשפיל שלה בזה שתברחי לבית הספר, אבל גם שם זה ירדוף אותך.
אבל גם שם…בשום מקום לא תוכלי להיות מוגנת. ואז תוכלי להתקפל פנימה, עמוק עמוק לתוך עצמך ותתחבאי מאחורי חומות ומגדלים. ורק שם תרגישי מוגנת ובטוחה, כי אז שום דבר כבר לא יוכל לפגוע בך.
תשלימי עם זה שההורים שלך אפילו לא מסתכלים אחד על השני. בטח שלא עלייך. שהשנאה בבית הזה ניגרת כמי נהר. והיא מבעבעת בתוכך ומציפה אותך ואת מרגישה כנחנקת מדמך שלך.
תיאלצי להשלים עם האנחה הארסית של אמך "הילדה הזאת פשוט רעה."
ועם הסינון הכועס של אבא שלך "הילדה הזאת באה מהגיהנום."
ותביטי באחותך ולא תדעי איך לנחם אותה. כי את יודעת שהיא לא ילדה רעה או שד מהגיהנום. אבל הם לא יודעים. כי הם לא רוצים לדעת.
כששרה תביט בדניאלה היא תראה את עצמה. שובבה יותר, לעגנית יותר, וחייכנית יותר.
כשדניאלה תביט בשרה היא תראה את עצמה. סגורה יותר, פוחדת יותר, וסובלת יותר.
אבל הן אחת, הן תאומות, הן תמיד יהיו כאלה.
והנה,באותו יום גשום של ארוחת הערב, הן חייכו אחת לשניה."מה את מחייכת מפלצונת?" קולו הנמוך של ג'יידן הזדחל על השולחן הארוך מעץ המהגוני עד לשרה.
"דניאלה, גב זקוף, הסירי מרפקים מהשולחן, ללעוס בפה סגור ומיד! ילדה רעה שכמותך."הקול של שרון היה ברור וצלול, כאילו דיברה במשפט.
"תפסיקי לפנות לילדה כאילו היא פושעת גברת תובעת כללית." ג'יידן כיווץ את גבותיו.
שרון לא ענתה ופניה היו קרות כמו קרח. היא גיחכה .נחירה קטנה לועגת.לא היה דבר שהוציא את ג'יידן מדעתו יותר מהאדישות שלה.
היא הייתה היצור היפה ביותר שהוא ראה מימיו. אצילה, גבוהה, זקופת גב, פניה מאורכות ויפות, שפתיים מסותתות, עיניים כחולות כהות גדולות עטורות ריסים יפהפיים, גזרה מדהימה, שיער ארוך ושחור, אף לא גדול ולא קטנטן, ומבט מעורפל בעיניים,סערות,ברקים.
אבל אבא של ג'יידן, אדם, אמר תמיד שאם הלב ריק, המוח לא משנה.
והלב שלה היה ריק. שומם כמו מדבר, נשבה בו רוח תמיד על שום דבר מלא זוהר. לא הייתה בו הערכה ואהבה לשום דבר. לא מאז שהוא בגד בה. לא מאז שהוא שבר את טיפת האמון שלקחו לו שנים לבנות.
אבל זה לא היה באשמתה, זה היה באשמתו. היא מזגה לעצמה עוד כוס של וויסקי, מטביעה את הכעס והרעל שלה בתוך האלכוהול. האלכוהול הזה הרס את החיים שלה לא פעם אחת אלא פעמיים.
"נתנו לי סטירה…כעת אפנה את הלחי השניה."חשבה בכל פעם שלגמה עוד כוס מהנוזל החריף שחימם את בטנה. היא ידעה כמעט הכל על כל דת אפשרית, ולעגה לכולן. למען האמת היא לא האמינה. בשום דבר ובאף אחד. היא האמינה במוות. המוות תמיד בא, המוות לא משקר. בכאב היא האמינה. כי כאב לא עוזב אותך, גם אם אתה רוצה שהוא יעזוב. הכאב נשאר לנצח נצחים, הכאב הוא החבר היחיד שהיא צריכה, הוא לא יעזוב אותה.
הטלפון הנייד שלה רטט.היא הרימה אותו מיד והאור הבהיר הציף את פניה. אצבעותיה החליקו על מסך המגע במיומנות ושלחו הודעה מבלי להביט. בראש הצג התנוסס השם "דיוויד-משרד". אבל מתחת לשם כתב אותו אדם "נסיכה שלי אני כל כך מתגעגע אלייך,מתי תגיעי למשרד?" ואותו אדם לא התבייש והוסיף סמליל של לב אדום בוהק. שרון חייכה חיוך קל וליבה הוחם רק מעט למראה ההודעה הזו.
"מי זה?" ג'יידן שיחק באוכל בצלחת שלו. לא היה ניתן לעשות דבר בנידון, לבשל שרון לא ידעה.
"דיוויד…אני חושבת שיש בעיה במשרד. אתה יודע איך זה עורכי דין. אם אין בעיות, העבודה שלנו היא להמציא אותן." שרון שתתה בלגימה אחת את תכולת כל הוויסקי שלה ולקחה מעיל. "עשה טובה ואל תחכה לי." היא מחתה את פיה.
"לא התכוונתי לחכות לך." ענה במרירות. "מה איתה?" הוא החווה בראשו על שרה.
"מה איתה?"
"איך אני מתמודד איתה?"
"ברכות, אהבה וחיבה." ענתה שרון כאילו ספרה מצרכים. "אתה יודע, כמו כל אבא נורמלי."
"לאבא נורמלי יש ילדה נורמלית." ענה. "אני לא רוצה להישאר איתה."
"החיים מלאים באירועים קשים. זה אחד מהם."
"תישארי איתה את."
"אני לא עובדת אצלך. יש לי משרד לנהל."
"אל תשאירי אותי איתה… בבקשה."
"אני קצת כאן," אמרה שרה בזעף. "ואני שומעת אתכם."
"את לא מעניינת." ירק ג'יידן לעברה. שרון כבר דחפה את הבקבוק הקטן שלה אל תוך התיק שלה, הכניסה פנימה אוזניות ואת הנייד שלה והתכוננה לעזוב.
"אמא, לא תישארי?" שאלה גם דניאלה.
"לא," ענתה בענייניות. "יש לי עבודה. אני עובדת קשה כדי שאתן תוכלו ליהנות מהחיים שלכן."
"מה בכלל נהנה מהחיים שלו בבית הזה…" רטנה דניאלה.
"שמעתי אותך. אם את לא מעוניינת בהוכחה שהחיים שלך יכולים להיות גרועים הרבה יותר, את מתבקשת לשתוק."
שרון נשקה לראשה של שרה. "אני אחזור בקרוב, הכל יהיה בסדר." מלמלה.