ילדים שלנו, אנחנו לא נשתוק.

"אמא, לי זה לא יקרה, נכון?"
"מה פתאום ילד שלי. עד שאתה תהיה גדול כבר לא יהיו מלחמות ולא יהיה צבא"

אז נחשו מה?

אתה לא צריך להיות בצבא בשביל למות בידי מחבלים.

פשוט אל תעלה על טרמפים, סע באוטובוס ולא תיחטף.
אבל רגע, יש פיגועים גם באוטובוסים.
אז סע במונית, קצת יקר אבל ככה תהיה בטוח.
אבל רגע, היו כאלה שנרצחו ונחטפו גם במונית.
אז תחסוך, ותקנה רכב משלך.
אבל רגע, היו גם כאלה שנורו כשהיו ברכב שלהם.
אתה יודע מה? לך ברגל.
אבל רגע, שלי דדון הלכה ברגל לראיון עבודה, לה זה לא עזר…
טוב, אל תצא מהבית. אין מה לעשות.
אבל רגע, משפחת פוגל נרצחה בבית שלה, במקום המקלט שלהם, המקום שאמור להיות הכי בטוח בעולם.

זו המציאות בה אנו חיים.
ואנחנו לא נעבור על זה בשקט.
ונחשו מה?? השם לא ייקום דמם.
כי הנערים האלה למדו והתפללו בשבילו.
כשהנערים האלה נחטפו האמהות שלהן זעקו לשמיים והתחננו לעזרה.
הם היו ילדים. בסך הכל ילדים.
למה הוא לא הציל אותם?
לדבר הזה אתם קוראים אל רחום?
על הדבר הזה אתם סומכים שיושיע אתכם ו"ייקום דמכם"??
אנחנו לא נשתוק.
אנחנו ניקום את דמם.
אנחנו לא נשב בשקט בזמן שהילדים היקרים שלנו נקברים.