ילדה מטולטלת בשמלת משבצות.

לא יודעת אני מאיפה היא הגיעה, או מי היא.
פשוט יום אחד בדרכי אל הבית שבהרי האלפים ראיתי ילדה בעלת רעמת טלטלים בלונדניים
ושמלת משבצות, כחולה,לבנה.
היא קטפה פרחים.
אני, כמו תמיד כאשר הסתקרנתי, עצרתי ונעמדתי בתנועה קפואה, אלוהים יודע כמה שזה מוזר. הילדה, לעומתי, קטפה פרחים בלי לעצור. "לא יפה…" גימגמתי לעברה. "מאוד לא יפה מה שאת עושה."
הילדה הסתובבה לעברי בבהלה ובעיניה ראיתי פחד. "מה?" היא שאלה, הפעם כמעט ללא פחד או בהלה.
"את קוטפת פרחים," הצלחתי להתחיל. "הם ינבלו תוך… יום או יום וחצי, זה לא יהיה יפה ולא טוב וכאן הם צומחים להרבה זמן." כשסיימתי הרגשתי הקלה מועטה.
"בסדר." אמרה וניסתה להשתיל את הפרחים חזרה (היא קטפה אותם יחד עם השורשים).
רוח קרירה נעה באוויר, עלים בודדים הצתרפו למעופה.
עצי הברושים הקרובים אלי נעו ברוח והפיצו ריח מוכר לי כל כך ואהוב.
כל השלג שנאסף גבוה בפסגות הערים נצץ כמו מתחת יקרה והמדרונות שמאחורי נראו תלולים כל כך אבל בשבילי כבר לא קשים לעליה. "את, את אוהבת את המקום הזה?" שאלה הילדה פתאום. "אני? כן, אני אוהבת את הנוף ואת הנשמה של המקום ו-הכל. זה פשוט מקום נפלא!" לחשתי.
"למה את לוחשת?"
"את לא מרגישה כמה המקום הזה נפלא? קדוש? אני מרגישה…שלווה." מלמלתי לה כתשובה.
המטולטלת הקטנה הביטה במעיל שלי, ואז בשמש. "למה את לא מורידה אותו? ואת הנעליים? יותר נוח בלעדיהם, ככה,"- היא הצביע על רגליה היחפות ועל שמלתה- ",זה נוח."
אולי בכל זאת הילדה ידעה משהו על היופי שבהרים ובאוויר הצלול ובקריאות העזים והציפורים.
"את גרה פה?" העזתי לשאול.
"רק הגעתי לפה." יותר לא דיברנו.
למחרת כשהגעתי לכפר שלמרגלות ההרים קידמה את פני אישה גבוה בעלת טלטלים בצבע אדום עז. "הבת שלי תלמידה חדשה, היא לא יודעת כלום, היא בורה." האישה נשמה נשימה עמוקה. "תלמדי אותה בבקשה."
"הלמידה יכולה להתחיל מכל מקום, גברתי."
"יופי" האישה אמרה והסתלקה משאירה אחריה את חברתי מין היום הקודם.
"היי." אמרה לי והרימה את ידה הימנית.
"תכנסי לכיתה, מתוקה." וכך הצטרפה אלי תלמידה חדשה.
*
במשך כל היום היא ישבה ולא הקשיבה לשיעוריי.
וכששאלתי אותה כמה דברים היא ירתה לעברי מבט כעוס ושתקה.
אז לימדתי את כולם חוץ ממנה.
כשהשעה האחרונה החלה אמרתי לכולם לשבת במעגל והתחלתי לספר סיפור על ילד שהפך לציפור קטנה וצבעונית. כאן, כאן הקשיבה לי הילדה הקטנה.
"מה המסר של הסיפור?" שאלתי בקול שמח.
"שהעולם אכזר ומלא בצרות," אמרה המטולטלת."אבל בכל זאת לפעמים-" היא עצרה והביטה אל עבר האלפים שנראו מהחלון. "-לפעמים העולם הוא גם הדבר הטוב ביותר."
מחאתי לה כפיים.
בסוף היום עליתי לאלפים אבל נזכרתי במשהו חשוב אז נעצרתי.
הורדתי את הנעליים בזהירות ואז גם את המעיל ונשארתי רק בחצאית חומה ארוכה וחולצה בעלת עיטורי מלמלה עדינים. "הקשבת לי?" המטולטלת יצאה מאחורי העץ שלידי.
"מה את לא מאמינה?" שאלתי אותה.
"אממ… עכשיו כן כי זה מה שעשית!" אמרה לבסוף וחייכה אלי חיוך מלא שיניים חסרות.
מאז אני מכירה אותה, ותאמינו לי, הילדה הזאת היא בת ההרים.