יושבת מול האגם

היא יושבת מול האגם.
לפנות ערב.
השמש עדיין שוקעת לאיטה.
שיערה השחור מתנופף לאחור.
האבנים שמתחת למרבד שעליו ישבה עדיין חמימות.
היא מעבירה את ידה בשיערה לאט.
הטלפון מצלצל.
"הלו".
"איפה את?"
"תחשוב"
"לא משנה.אני רואה אותך.אני חונה ובא"
היא ניתקה.
היא שמעה צעדים מאחוריה.
עצמה את עיניה והרגישה שמישהו מתיישב לידה.
פקחה את עיניה וראתה את אהוב ליבה…
אהוב ליבה ששבר לה את הלב.
"מה קרה?למה קראת לי לכאן?"
"רציתי לדבר איתך".
"משהו לא טוב קרה?"
שתיקה…
"כן…אתה".
הוא נדהם למשמע המשפט.
"תקשיב.אנחנו לא יכולים להמשיך ככה.
אתה מתנהג אליי אחרת.הדיבור שלך נהיה ממש מגעיל".
"ממש לא".
"אתה לא שמת לב?אתמול במועדון,אתה שיקרת לי שהשתכרת.צרחת עליי.אמרת שאתה שונא אותי.אתה לא היית שיכור".
"אני כבר ביקשתי ממך סליחה.ואת יודעת שהייתי שתוי".
"אתה לא…בבוקר לא הקאת כרגיל.ואכלת טוב מאוד.לא כדרכך".
הוא שתק.
"כשאמרת את כל זה,היית בשליטה מלאה.ואתה לא רוצה אותי בגלל האהבה.אני לא יודעת בכלל למה אתה צריך אותי…"
"אבל.."
היא הלכה,ולא נתנה לו לסיים את המשפט.
היא נעמדה,והביטה לאחור.אליו.
"זה נגמר…"
הכעס בער בו.
הוא היה מתוסכל,אבל הוא לא נלחם עליה.
הוא לא ניסה לתקן כלום.

הם לא דיברו שנתיים.
אפילו לא ראו אחד את השנייה.
היא חופשייה,לא החליפה אותו.
אין מישהו מספיק טוב בשבילה.
הוא הספיק להחליף כל כך הרבה בחורות.
הולכת לבר נטוש.
שיר ישן ומרגיע מתנגן.
היא הזמינה בקבוק מים.
היא לא שותה.
היא השתנתה…
הרבה מאוד.
בחור ניגש אליה,שואל לשמה.
"אני לא מעוניינת להגיד".
"ואני לא מעוניין לשחק עם קלות להשגה,וככה אני אוהב אותך".
"אני בעיקר לא מעוניינת להגיד כי אתה היית בן אדם שלא השאיר לי זיכרונות טובים בחיים…".
הוא הביט יותר טוב בעיניה.
הוא היה מזועזע.
"זאת את..?"
היא הנהנה עם חיוך משועשע.
"מי חשב שהגורל יפגיש בינינו שוב..?"