הלכו לי החיים גם ככה…
יומני היקר היום זה היום ה5 של החרם שהתחילו אפילו שזה קצת זמן זה מרגיש כמו שנתיים.
אתה אף פעם לא מצפה שכל החברים שלך פשוט יפנו נגדך, קשה לי קשה לי מאוד.
להיות בכיתה יב כשאין לך חברים .
אי אפשר לשרוד אבל אני לא יודעת איך אני שורדת.
הגעתי למצב שאפילו אלה שאין להם חברים וצריכים כאלה לא מדברים איתי..
עבר יום זה היום ה6 לחרם
היום התעללו בי: זרקו עליי אבנים , ענפים , חול צחקו על המראה הפשוט והזול שלי.
צחקו על אמי על אבי שנראים כמו חתיכת סמרטוט כי אין לנו כסף לקנות בגדים.
הגעתי למצב שאני מתמוטטת פשוט מתחילה לבכות.
עוד יום ועוד יום ועוד יום ועדיין אני שותקת.
כל יום הם מצאו דרך חדשה להתעלל וללעוג לי.
ביום ה57 של החרם פשוט איבדתי את זה לקחתי אבן וזרקתי על אחד הילדים.
היד שלו הייתה נפוחה וכחולה.
בכיתה המורה שאל מי עשה את זה.
קמתי עם ראש מורכן והושעתי ליומיים מה אכפת לי? זה יותר טוב מלבוא לבית ספר הזה שכולו ילדים שנהננים מלהרביץ ולהקניט ילדים.
עבר חצי שנה ואני עדיין לא מבינה מה אני עושה שם.
למה אני לא בורחת?
משהו גורם לי להישאר.
אני פשוט לא מבינה מה זה.
עוד שבוע נגמרת השנה.
אני לא יכולה לגמור את התיכון בלי לעשות כלום.
אני מפחדת שאם אני יאמר משהו פשוט ירביצו לי עוד יותר.
דיי אני לא מסוגלת אני נקרעת מבפנים !
למה דווקא אנייי למההההה !!?!?!?!
אני לא מסוגלת לזה יותר דייי תוציאו אותי מהמשחק הזההה .
יום למחרת הלכתי למשטרה והגשתי תלונה.
הגעתי לבית ספר והכל עבר חלק שום הקנטות שום אבנים.
אבל בדרך הביתה.
כל מה שאני זוכרת זה
חול
בעיטות
אבנים
דם
אגרופים
וילדים שהייתי פעם החברה הכי טובה שלהם נגדי.
כל שאר השבוע ביליתי בבית חולים.
לא רציתי להשתחרר משם כולם שם נחמדים..
לקחתי מזרק חד ובאתי לדקור את עצמי בבטן בדיוק שהאחות הגיעה וחטפה תמזרק ממני קמתי וצעקתי עליה: "תני לי אתזההה אני רוצה למות אני רוצה למותתת.!"
הרבה רופאים הגיעו ותפסו אותי ניסיתי לברוח אבל לא הצלחתי.
מאז אני מבלה את החיים שלי במוסד למשוגעים.
לפחות אני לא בבית הספר.
הלכו לי החיים גם ככה.
תגובות (1)
וואו……. אהבתי את דרך הכתיבה שלך!
אני מסכימה איתך שבזמן אחרון רוב ילדים רוצים לתאבד ואני לא יודעת מה לעשות כתבתי לא עזר מקווה שזה יעזור