יומני היקר פרק 5

יומני היקר,
היום נזכרתי ביום שבו היילי שכבה עם בחור בפעם הראשונה. זה היה חודשים ספורים לפני מותה. היא הייתה בערך בת 14 וחצי, והיה לה חבר חודש וחצי. היא אהבה אותו כל כך, אהבה אותו מאוד מאוד והיא החליטה שהיא רוצה שהוא יהיה הראשון שלה. איך אני יודעת את זה ? מוזר, אבל אני היחידה שיודעת את זה.
באותו יום, נסענו כל המשפחה לחופשה בעיירה קטנה בשלג. גם החבר של היילי הצטרף אלינו.
באותו בוקר, היילי נכנסה לחדרי והתיישבה על מיטתי.
"היילי, אני מסדרת את המזוודה שלי.. משהו חשוב?"
היא הייתה נראית מוטרדת.
"כן. זה חשוב מיי. אני זקוקה לעזרתך.."
"מה קרה?"
"מקס מצטרף אלינו לחופשה, את יודעת את זה. ו.. לא יודעת.. אתמול כשדיברנו הוא אמר לי להביא בגדים סקסיים.. ותחתונים וחזייה.. ו.."
הפכתי חיוורת. לא האמנתי שבחיים אני אדבר על דברים כאלה עם אחותי, עם היילי. חשבתי שזה מסוג הדברים שהיא מדברת עליהם עם חברותיה.
"מה, מה את באה להגיד כאן היילי?"
"אני לא יודעת! את חושבת שהוא.. שהוא רוצה.."
"אני מניחה ש.. לא יודעת.. אולי כן.." הסתכלתי עליה. היא הייתה נראית מאוד מפוחדת. נו בטח, היא רק בת 14 וחצי! לא ידעתי בדיוק מה לענות לה, אני בעצמי לא כל כך מבינה בנושא.
"ואת.. את רוצה?"
"בטח שאני רוצה. אני אוהבת אותו מיי, אבל זה מפחיד אותי מאוד"
"אני.." פחדתי בכלל להגיד לה שאני לא מבינה כלום בנושא הזה, כי היא בטוח תתחיל לצחוק או להגיד לי שאני לא עוזרת לה. ורציתי לעזור לה. היא נראתה נואשת ומפוחדת.
מקס היה גדול מאיתנו בשנה. וזה מסביר הכל, חשבתי לעצמי. למרות ששניהם די צעירים, ידעתי שהם אוהבים ובעיקר שהוא אוהב אותה מאוד כך שהוא לא יפגע בה. אז רציתי לתמוך בה, כי גם היא רוצה, אז למה לא?
"את חושבת שזה יהיה מוזר אם אני אשכב איתו?"
"זה לא יהיה מוזר הייל, זה מה שאת מרגישה לנכון"
"קשה לי לדבר על זה עם חברות שלי. הן כבר שכבו עם החברים שלהן, ואני רציתי לשמור את עצמי לאחד והיחיד שלי"
"ומקס הוא האחד והיחיד שלך?"
"לגמרי!" היא נשמעה בטוחה בעצמה.
"אז הנה, ענית את התשובה לעצמך"
"אני צריכה ממך טובה אחותי. אני צריכה שאת תשני איתי ועם מקס באותה בקתה, כי אמא בחיים לא תסכים שאני ומקס נישן לבד בבקתה. ואז.. את יודעת.. תצאי החוצה ו.. תשאירי אותנו לבד"
"אבל.. איפה אני אשן?"
"לא יודעת, תחכי שזה יסתיים"
"יסתיים?"
היילי קפצה בחיוך וחיבקה אותי חזק. אני בעצמי עוד לא הסכמתי לבקשה שלה, והיא הניחה שזה תשובה חיובית. לא משנה, אם כבר החלטתי לתמוך בה, אני אתמוך עוד הסוף.
אז נסענו לבקתות, היה קר בטירוף ועלינו לעשות סקי בשלג, וגם על הרכבל היינו. לקראת הערב אכלנו במסעדה, ולאחר מכן חזרנו לבקתות שלנו.
"טוב, איך אנחנו ישנים?" שאלה אמא.
היילי ישר קפצה, "אני מקס ומייגן נישן בבקתה משלנו, ואת ואבא בבקתה משלכם".
"את.. בטוחה? מייגן זה בסדר?" שאלה אמא.
הסתכלתי על אמא במבט חסר הבעה ועניתי "כן".
"טוב בסדר, נתראה בבוקר, תקומו מוקדם כי יש ארוחת בוקר. להתראות ולילה טוב מתוקות שלי, לילה טוב מקס".
ברגע שההורים נכנסו לבקתה משלהם, התחלתי ממש להילחץ. כאבה לי הבטן ופתאום רציתי לתפוס באחותי ולהגיד לה שלא תעשה את הטעות הזאת.
לשכב עם מקס בגיל כזה, זה פשוט טעות! והיה לי קר, לא ידעתי מה אני אעשה בחוץ עד שהם יסיימו את מה שהם צריכים לעשות. לא רציתי את זה בכלל. בכלל.
היילי נגשה אליי, "אז תקשיבי. תישארי עכשיו פה, בסדר? לכי לאנשהו כדי שלא יהיה לך קר.. ותחזרי עוד שעה.. ניראה לי. בסדר?"
"בסדר" עניתי בלית ברירה.
היא ומקס נכנסו לתוך הבקתה ואני הלכתי לי, מחפשת מה לעשות.
לבסוף מצאתי חדר קטן, המשרד כנראה של המקום וישבתי על הספה שם. הסתכלתי על השעון והזמן לא עבר.
לבסוף, אחרי כל כך הרבה מחשבות מייגעות אם הכל בסדר שמה עם היילי, עברה שעה, וחזרתי לבקתה.
כשניסיתי לפתוח את הדלת, היא הייתה נעולה. ואז באמת התחלתי לפחד. מחשבות רצו לי בראש, אולי אני אלך לאמא ואספר לה. אולי אני פשוט אדפוק בדלת עד שמישהו יפתח לי. אולי הוא הרג את היילי?! מחשבות קיצוניות כאלה ולא הגיוניות בעליל, עולות בדרך כלל ברגעים כמו אלו.
דפקתי על הדלת ולחשתי "היילי..? מקס..?" אבל אף אחד לא ענה.
אז אמרתי שאני אחכה עוד קצת, אולי זה יקח קצת יותר משעה.
חזרתי אל המשרד אבל הוא היה סגור, ואז מצאתי את עצמי באמצע הלילה, עומדת בקור אימים בחוץ ומפחדת שקרה משהו לאחותי.
התחלתי לטייל שוב באזור ואז מצאתי מחסן קטנטן, נכנסתי לתוכו ולבסוף נרדמתי.
כעבור כמה שעות, דלת המחסן נפתחה והיילי עמדה שם.
"מייגן! סוף סוף מצאנו אותך! מקס, היא כאן!"
היא חיבקה אותי, ואני עדיין לא בדיוק הבנתי מה הולך.
"מה.. –"
"לא מצאנו אותך! חיפשנו אותך, אנחנו כבר שעתיים מחפשים!"
"מה.. מה השעה?" שאלתי, משפשפת בעיניי.
"6 לפנות בוקר" היא הסתכלה עליי, ואז הסתכלה אחורה כדי לראות אם מקס שם, היא הסתובבה בחזרה אליי, התקרבה ולחשה "היה מדהים.. תודה".
קמתי והגב שלי כאב, נו ברור, ישנתי על ספסל ישן שהיה בתוך המחסן הזה.
הידיים שלי היו קפואות מהקור וגם השפתיים כחולות.
"טוב אחותי בואי נחמם אותך קצת, שההורים לא ישאלו שאלות מיותרות"
נכנסנו בחזרה אל הבקתה, ומקס הלך לישון.
היילי ישבה איתי בחדר המקלחת ולקחה צמר גפן, הרטיבה אותו במים חמים ושמה על שפתיי. היא גם הרטיבה מגבת במים חמים והניחה על מצחי ואז על ידיי. "עדיין קר לך?" שאלה.
לא עניתי. לא רציתי לענות. הרגשתי שנאה, וכעס, הרגשתי אכזבה ובעיקר קנאה. אני חושבת שמתוך כל הרגשות האלה, קינאתי.
אם למשל היית שואל אותי באותו היום מה אני מרגישה, לא הייתי עונה קנאה, כי התכחשתי לזה באותו הזמן, לא חשבתי כלל שקינאתי בהיילי. אבל קינאתי. משהו בנוכחות שלה, בחברים שלה, בה.. היינו כל כך דומות אבל כל כך שונות.
"היי.. מיי.. למה את ככה?".
היא הביטה בי במבט עצוב, ואז חיבקה אותי חזק. "אין, אני פשוט חייבת לך על מה שעשית למעני הלילה.. תודה!".
רק רציתי להגיע הביתה כבר, לחברות שלי, לגיטרה שלי, למקום בו אני מרגישה הכי בטוחה והכי בנוח להיות מי שאני.
חזרנו הביתה מאוחר יותר באותו היום, וההקלה הייתה אדירה.
וזה כלל לא משנה שאחרי שבועיים מקס והיילי נפרדו, והיא באה לבכות על כתפי על כמה שעצוב לה. נכון ?