יומני היקר פרק 4

יומני היקר,
התחלתי לנגן על גיטרה כשהייתי בת 11. ילדה קטנה ממש. אבל אני לא אשכח את היום בו החלטתי שאני רוצה לנגן על גיטרה. חזרתי מבית הספר יחד עם היילי ואמא הייתה בבית. ארוחת הצהריים כבר הייתה מוגשת ושתינו ישבנו לאכול.
בדיוק כשישבנו לאכול, הטלוויזיה בסלון מולנו הייתה דולקת. הערוץ היה ערוץ המוזיקה, שבדרך כלל לא היה פתוח בטלוויזיה שלנו.
ובעודי אוכלת, מהצד אני שומעת את אמא והיילי מדברות על מה שהיה בבית הספר, אבל בעיקר אני מקשיבה לקסם שמתנגן בטלוויזיה.
בתור ילדה שלומדת בכיתה ה' ידעתי שזו גיטרה וידעתי שזה זמר ששר שיר שמתלווה במנגינת הגיטרה.. אבל היה שם משהו מעבר.
אכלתי מהר, ואז עליתי לחדר, הדלקתי את הטלוויזיה על ערוץ המוזיקה והקשבתי. הקשבתי שעות על גבי שעות, חיפשתי את צלילי הגיטרה, ובסופו של יום ידעתי שאני רוצה ללמוד לנגן על הכלי המדהים הזה.
הלכתי לאמא, ביקשתי, וכעבור שבוע כבר הייתה לי גיטרה. היא הייתה גיטרה מיוחדת ויפה, ולמדתי בכוחות עצמי לנגן.
היום אני מנגנת טוב. כאילו, אני מנגנת מעולה, בלי להשתחצן. אין דבר שאני יותר אוהבת מלנגן, זה מחבר אותי למקומות אחרים, מקומות שהם רק שלי.
זה לוקח אותי למקום שבו כל הקשיים שלי נעלמים, וההתמודדויות היחידות הן הצלילים והמילים. יש שם רוגע, אין בכלל כעס.
היום אני יודעת שיש לכל אחד מאיתנו את המקום הזה. המקום שמרגיע אותו, המקום שהוא מתחבר אליו. אם זה ציור, או נגינה, או כתיבה, או לשחק כדורגל, או טניס, לרוץ או לראות טלוויזיה. קל לי להיות שם, קל לי לברוח לשם.
היילי לא אהבה גיטרה בכלל, כל פעם שהייתי מנגנת היא הייתה מגבירה את המוזיקה בחדרה כדי לא לשמוע כלום.
נזכרתי באיזה פעם אחת, שניגנתי בגיטרה, ואז היילי נכנסה כרוח סערה לחדר, ולידה עמד בחור, בטח היה החבר שלה באותו זמן.
"מיי, גבריאל רוצה לשמוע אותך מנגנת. גם הוא מנגן"
הסתכלתי עליה במבט מוזר. באותה תקופה לא ממש הייתי בטוחה בנגינה שלי, ופחדתי שאני אטעה. אבל היילי החזיקה בידו, והוא היה נראה מאוד נחמד, ובראש שלי עלתה המחשבה שסוף סוף גם היילי תקשיב לי מנגנת כי היא מעולם לא באמת ישבה ושמעה אותי מנגנת.
"אוקיי" עניתי.
אז היא וגבריאל ישבו בחדר שלי והקשיבו לי מנגנת, הם נהנו מכל רגע.
וכשהם יצאו מהחדר, היילי התקרבה וחיבקה אותי "את מנגנת מדהים".
והמשפט הזה היה שווה את הכל.
אתה לא חושב שרגעים כאלה הם פשוט רגעים שאי אפשר לשכוח ? אני כן. אי אפשר לשכוח, לא את הרגע הזה, ולא את היילי. פשוט אי אפשר לשכוח אותה.
היא הייתה כל כך מיוחדת ואהובה, היא הייתה חברותית ומתוקה. היא הצליחה בלימודים והייתה טובה כמעט בכל דבר שעשתה.
יכול להיות שבאיזשהו מובן קינאתי בה. והעניין שידעתי לנגן, והיא בכלל לא אהבה כלי נגינה, נתן לי ביטחון. אבל לא משנה מה עשיתי, תמיד בתוכי הייתה לי ההרגשה שהיא יותר טובה ממני.
יום אחד ישבנו בסלון אני וההורים, היילי ירדה במהירות במדרגות וביקשה "אבא, אפשר בבקשה כסף? אני הולכת עם חברה לקנות בגדים".
אמא מיד התערבה, "מה עם מייגן? למה שהיא לא תבוא איתכם גם?"
היילי לא ענתה. הסתכלתי על אמא, "אני לא זקוקה לבגדים".
"אז מה?" אמא הגיבה, "תצאי קצת, תהני". "זה בסדר" הסברתי.
היילי לקחה את הכסף והלכה. לא יודעת למה תמיד הייתה לי ההרגשה שלא אכפת לה ממני, אבל כן היה לה אכפת, זה בדיוק העניין.
חיפשתי תשומת לב, ולא הבנתי שכשבן אדם אוהב בן אדם אחר, הוא לא תמיד מראה את זה בדרך שאנחנו מצפים, לפעמים יש לו דרכים משונות להראות זאת.
היילי הראתה לי את אהבתה אליי בדברים היותר גדולים. היא הגנה עליי תמיד וכל בוקר העירה אותי ואמרה לי שאני האחות הכי טובה, היא ידעה איך להעלות לי את המצב רוח. אבל היא לא לקחה אותי איתה למסעות קניות או לא הזמינה אותי לצאת עם חבריה. הייתה גם התקופה שהיא הייתה בשיא מבחינה חברתית, ואני לא.
היה לי את טרי לילי ונטלי, ולא רציתי יותר מזה, אבל לפעמים קינאתי שיש לה כל כך הרבה חברים וכל שבוע היא יוצאת למקומות אחרים וחדשים.
הבנות בכלל לא התחברו להיילי. הן תמיד היו אומרות שאנחנו כל כך שונות שזה מפחיד, שהאופי שלי נמצא בצד השני לחלוטין מהאופי של היילי.
הנגינה בגיטרה החזיקה אותי בחיים אני חושבת. אם לא היה לי את הדבר הזה שמבחינתי היה מעל כל תכונה של היילי, לא הייתי שורדת.
כל פעם שניגנתי, ידעתי שאני טובה במשהו ושאף אחד לא יכול להגיד לי אחרת.
תגובות (5)