יומני היקר פרק 2

יומני היקר,
היי. היי שוב. עבר יום בדיוק מהפעם האחרונה שכתבתי לך. ויש לי הרבה מה לספר. פתאום אני מוצאת את עצמי מחכה לסוף היום בשביל לכתוב לך.
בכל מקרה, ממה שהבנתי אני אמורה גם לכתוב כאן על מה שאני עוברת בשגרת היום יום שלי. אז היום בבית הספר, ישבתי עם נטלי טרי ולילי, וסתם דיברנו וצחקנו כרגיל, לא משהו מיוחד. עד שברודי והחברים שלו עברו לידינו.
ברודי הוא היחיד שאי פעם גרם ללב שלי להישבר.
אני בדרך כלל לא בוכה, כי אני די חזקה, אבל הוא שבר לי את הלב כל כך חזק ובצורה כל כך עוצמתית, שאני לא יודעת אם מישהו אי פעם יוכל לגבור על זה. לא שאני רוצה שישברו לי את הלב שוב כן ?
היילי הלכה לעולמה כשהייתה בת 15. וגם אני הייתי בת 15, כי היינו תאומות.
היינו כל כך שונות אחת מהשנייה למרות הדמיון בחיצוניות.
שתינו עם שיער שטני חלק וארוך, פוני לצד, עיניים ירוקות בהירות ושפתיים עבות. הדבר היחיד שהבדיל בינינו היה שלי יש נקודת חן מעל השפה, ולהיילי לא היה.
כרגע, לא משנה למה היילי הלכה לעולמה, מה שמשנה הוא הדרך שמצאתי בשביל להתגבר על המוות שלה.
ילדה בת 15, מה מעניין אותה בחיים ? חברות, חברים, בילויים, ואהבה. בעיקר אהבה. זה די החלק בחיים בו האהבה נכנסת .. והיא לא סתם נכנסת, היא מתפרצת כאילו מישהו בכלל הרשה לה.
כשהיילי הייתה כאן, לא באמת חיפשתי את האהבה. להיילי היו מליון בני זוג, באמת. היא החליפה אותם אחד אחרי השני, ולא היה לה אכפת.
היא הייתה ילדה טובה, והיא לא חיפשה רק לפגוע בבנים או לעשות מה שבראש שלה. בנים פשוט נמשכו אליה כמו מגנט והיא לא אהבה להיות מחוייבת למישהו אחד.
אני הייתי מסתכלת עליה מהצד, ספק בהערצה. הייתי עסוקה בדברים אחרים. וכשהיא הלכה, ואני נשארתי פה לבדי, פתאום הבדידות הכתה בי.
הרגשתי כל כך.. אבל כל כך לבד.. אתה מבין מה זה לבד? יותר לבד מלהיות לבד בבית. היה מסביבי הרבה אנשים. היו פה ושם את החברים חצי חברים, שלא ממש החשבתי אותם כאלה. והיה את נטלי ולילי וטרי, והיה את המשפחה המורחבת והמורים והמורות, כולם ניסו להיות לצידי. אבל הרגשתי באמת לבד.
ברודי היה אחד מהרבה בני הזוג של היילי.
כמה חודשים ספורים לאחר שהיילי מתה, ברודי ניסה להתחיל להתקרב אליי.
תחילה דיברנו בבית הספר שיחות של "היי, מה קורה, מה חדש" ולאחר מכן כבר עברנו לדבר במחשב, ואז בהודעות בפלאפון, ובסוף גם בשיחות ארוכות אל תוך הלילה, והגענו למצב שדיברנו כמעט 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע.
ואז היינו גם נפגשים, והוא פשוט הפך לחלק מחיי, חלק ממני.
וכשברודי נכנס לחיי, לרגע אחד בכלל לא חשבתי על היילי.
כשהייתי משוחחת איתו, היא הייתה נעלמת. ופחדתי שהוא יצא מחיי, כי אז אצטרך שוב להתמודד עם המציאות המטומטמת הזאת של ההורים שלי שלא מסוגלים לעבור הלאה, והיילי שרוחה כאילו מסתובבת בבית, והחברים הרחמניים שמשחקים אותה חברים.
ברודי פשוט.. הוא פשוט באמת היה שם. ולא הרגשתי ממנו טיפת רחמים עצמיים.
בתור ילדה שקרובה לגיל 16, התחלתי באמת להרגיש מה זה אהבה.
מצאתי את עצמי מחפשת באינטרנט : "אהבה" "אכזבה" "איך מתנשקים" "איך אומרים לבחור שאני אוהבת אותו".
ואז באמת הבנתי.. אני אוהבת את ברודי.
אני זוכרת שבאחת השיחות שלי איתו, שאלתי אותו על מה שהיה בינו לבין היילי. תחילה הוא שתק, אני בטוחה שהוא היה מובך לדבר על זה עם אחותה של האקסית המתה שלו. זה נשמע רע וואו.
ואז אחר כך, אמרתי לו שאני באמת רוצה לדעת, כי זכרתי אותו רק בתור החבר של היילי, אבל לא ממש זכרתי מה היה בינהם.
הוא אמר לי שבשלב מאוחר יותר הוא ירגיש יותר בנוח לספר לי.
ועברו כמה חודשים, ואני מניחה שהשאלה הזאת כל הזמן ישבה בראשי ולא עזבה. זה היה חשוב בשבילי לדעת.
אני זוכרת את היום בו החלטתי שאני מבקשת מברודי לענות לי על השאלה הזו אחת ולתמיד, כי זה היה נראה שהוא מסתיר משהו, ורציתי לדעת.
ואז הלכתי אליו הביתה, וכשהגעתי עלינו לחדרו כמו תמיד, קצת דיברנו והשאלה ממש הייתה מוכנה לצאת כל רגע אבל תמיד עלה נושא חדש.
עוד משהו שהיה אצלי ואצל ברודי. כל הזמן דיברנו, אף פעם לא נפסקו הנושאים לדבר עליהם. עד שלפתע .. ברודי פשוט התקרב אליי, ונישק אותי.
הוא פשוט… התקרב ונישק אותי. הנשיקה הראשונה שלי כמובן.
והיא הייתה.. מושלמת. מאז שהתחלתי לדבר עם ברודי תמיד דמיינתי את הנשיקה שלנו, למרות שלא האמנתי שהיא תקרה. אהבתי אותו כל כך, וכל לילה נכנסתי למיטתי וכאילו מתוך הרגל פשוט התחלתי לחשוב עלינו ולדמיין את המצבים האלה בראשי, פעם היינו בחדרי ופעם בחדרו, פעם בחוף הים, ופעם במועדון. ותמיד ה"חלומות" האלה היו נגמרים טוב.
לאחר שהנשיקה המדהימה נפסקה, הסתכלתי עליו בתמיהה והוא לבד אמר לי: "אני חושב שאני אוהב אותך.. אני רוצה שנהיה ביחד".
ומפה, אין לי יותר מידי מה לספר. כל החלומות שלי התגשמו, הייתי בן אדם אחר לגמרי.
עברה שנה מאז מותה של היילי , ובפעם הראשונה באמת יכולתי להודות שאני מאושרת. כמובן שאת האושר הזה השארתי מחוץ לבית, כי בבית הייתה הרגשה שאסור להיות מאושרים.
אני וברודי היינו ביחד שנה וחודש. שנה וחודש מדהימים, מלאים בכל כך הרבה אהבה. איתו הייתה גם הפעם הראשונה שלי, וזה היה מעבר למצופה. כאב, כן, אבל היה מדהים. לא יכולתי לתאר במילים את האהבה שלי אליו.
והכי טוב היה, שהצלחתי לתמרן בין הלימודים לבין החברות לבין ברודי, ולא הרגשתי שאני מפספסת שום דבר.
נפרדנו לפני ארבעה חודשים. למה נפרדנו ? זו בדיוק הבעיה. כולם שואלים את השאלה הזו, למה נפרדים כשהאהבה כל כך גדולה והכל כל כך מושלם.
אז זהו, גם אני שאלתי את זה את עצמי.בחודשיים האחרונים שלנו ביחד הוא בקושי דיבר, הוא בקושי נישק אותי, ותאמין או לא (הוא גבר אחרי הכל), גם לעשות.. את זה.. נו, הוא לא רצה. הגעתי ממש למצב שניסיתי לשכנע אותו ולגרום לו לחשוק בי, כבר חשבתי שמשהו בי לא בסדר.
החלפתי תכשירי שיער, ושמתי יותר איפור, התלבשתי יותר סקסי.. והכל בשבילו. אבל כלום לא עזר. הוצאתי מהראש שהבעיה היא בי. והתחלתי לחשוב מה לעזעזל קורה.
ועד היום האחרון שלנו ביחד כזוג, לא באמת ידעתי מה קורה.
הלכתי אליו, באותו יום שנפרדנו, לא דמיינתי לעצמי בכלל שהמצב רוח שלי ישתנה מקצה לקצה כשאצא מביתו.
נכנסתי, ועלינו לחדרו כמו תמיד. כשהתקרבתי לנשק אותו, הוא סירב לי. אתה מבין? הוא סירב לי.. יומן יקר שלי, אני חייבת להודות, זו הייתה ההרגשה הכי משפילה שהרגשתי בחיי. שהבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם מסרב לי לנשיקה. הבנאדם שאני הכי סומכת עליו, שהיה כאן בשבילי כל כך הרבה זמן והיה לו אכפת ממני, מסרב לי לדבר הכי בסיסי.. נשיקה.
הסתכלתי עליו במבט כועס.
אני לא רוצה לחזור להרגשה הזו.. אז אני אגיד לך בקצרה שהסיבה לכך שנפרדנו זו בדיוק השאלה שרציתי לקבל עליה תשובה עוד מלפני שהפכנו לזוג, או יותר נכון, התשובה אליה. מה היה בין ברודי להיילי כשהיו ביחד.
ברודי והיילי היו ביחד יחסית הרבה זמן, יחסית להיילי כמובן שבקושי החזיקה חודש עם כל בחור, עם ברודי היא הייתה ארבעה חודשים מסתבר.
ברודי אמר שהוא אהב אותה כמו שהוא לא אהב אף אחת. וכשהיא מתה, הוא הרגיש שלקחו את חייו. הוא עדיין אהב אותה, למרות שנפרדו זמן רב לפני כן.
הוא ניסה להמשיך הלאה, אבל לא יכל. ונחש במי הוא מצא את הנחמה שלו יומן יקר. בי. באחות התאומה של היילי, אהבת חייו.
באותו יום הוא גם התוודה בפניי שהוא לא אהב אותי כלל, הוא אהב את התכונות המעטות שהיו בי שהיו דומות לאופיה של היילי.
לשמוע את המילים הללו – לא אהבתי אותך – היה הדבר הכואב ביותר.
אתה יודע ? קשה לתאר במילים מה הרגשתי. אני גם לא כל כך זוכרת. אני רק זוכרת את הימים שבאו לאחר מכן, הרבה בכי וכאב. המון אכזבה. ושלוש חברות טובות שישבו לצידי, טישו בכל מקום, ושתיקה. בעיקר שתיקה.
השתיקה הזאת יחד עם לילי טרי ונטלי הייתה שונה מהשתיקה שלי לבדי. זו הייתה שתיקה יותר רגועה. הרגשתי בטוחה כשהן היו שם.
והן בכלל לא שאלו, הן פשוט היו שם. אני חושבת שבאותם ימים אני באמת הבנתי שהחברות שלי הן חברות לכל החיים.
החיים שלי השתנו באותו יום. החיים שלי בעצם מתחלקים להרבה חלקים.
לפני מותה של היילי, אחרי מותה של היילי ועד הקשר שלי עם ברודי, וסיום הקשר עם ברודי. זה כרגע כן ? אני מצפה עוד למה שמחכה לי בהמשך.
כעבור כמה ימים, יכול להיות אפילו שבוע, או שבועיים, לא באמת היה לי אכפת, חזרתי לבית הספר.
כשהתעוררתי באותו בוקר בו הייתי צריכה לחזור לבית הספר, הבטן שלי ממש כאבה. המועקה הזאת, הפחד לפגוש בעיניו של ברודי, הרס אותי מבפנים.
אתה לא רוצה באמת להתמודד עם זה, אני ידעתי מה מחכה לי ורציתי שזה יעלם. לא רציתי לפגוש בו, לא רציתי לדעת מה יקרה כשאני יפגוש בו. רציתי להדחיק, ולא היה אכפת לי מכלום.
אבל הייתי חייבת. אז הלכתי לבית הספר. והיום עבר חלק, גם כשפגשתי בברודי, הוא הביט בי במבט מאוד עצוב, והמשיך הלאה.
ובקיצור לא קיצור, ככה מתנהלים ארבעת החודשים האחרונים. אנחנו לא מדברים, אנחנו רק מביטים בעיניהם אחד של השני.
אני הבנתי משהו. ומאז אני מנסה כמה שפחות להתעסק באהבה. לא צריך את החרא הזה, במילא כולנו בסופו של דבר נפגעים.