יומנה של killer queen- פרק 7- הילה

הבחינה למגמת מוזיקה הולכת ומתקרבת. אני צריכה ללמוד לנגן שלוש יצירות בעל פה, וגם ללמוד ולקדם את השירים שאיתם אבחן בשירה. זו הרבה עבודה כיפית, שאני צריכה להצליח לשלב עם הלימודים בבית הספר שחשובים לי לא פחות. לא קשה לי להסתדר עם הלימודים. את הרוב אני עושה לבד- לומדת לבד, מכינה שיעורים לבד… אני מרגישה שבשבילי זה הכי יעיל. למען האמת, היום אני אלמד בפעם הראשונה ביחד עם מישהו. יחד עם חברה שלי ששמה הילה. לא התכוונתי ללמוד איתה. למעשה הצעתי שנלמד יחד מסיבות שבכלל לא קשורות ללימודים.

הכל התחיל לפני יומיים בסוף הלימודים. זה היה אחרי שיעור ספורט. אני והחברה הכי טובה שלי ששמה עדן, הלכנו לכיוון שער בית הספר בדרכנו הביתה. בדרכנו, עוד לפני שהספקנו לצאת מבית הספר, שתי בנות אמרו לנו שהן חייבות ללכת ושהילה בוכה בשירותים. אני ועדן הלכנו לשירותים כדי לברר מה קרה. היא יצאה מהשירותים מנגבת בשרוולה את הדמעות.

עדן: "מה קרה?"
אני: "הילה הכל בסדר?"
הילה: "הכל בסדר, עזבו…."
עדן: "את רוצה שנלווה אותך הביתה?"
הילה: "לא, לכו"
הלכנו יחד איתה עד שער בית הספר ומשם התפצלנו. הבטתי לאחור וראיתי את הילה יושבת על שביל בית ספר ומדברת עם אמא שלה. עדן הסתכלה גם היא.
אני: "את יודעת מה קרה לה?"
עדן: "שמעתי משהו על זה שקיללו אותה… אבל אני לא בטוחה.."

עמדנו במקום לכמה שניות והסתכלנו עליה. היא ניתקה את הטלפון ונשארה שם על השביל לבד.
עדן: "בואי נלך אליה, נלווה אותה הביתה". הלכנו שתינו בחזרה אליה. הצענו לה ליווי והפעם היא הסכימה. הלכנו שלושתנו בשביל בדרכנו הביתה.
אני: "מה קרה הילה?"
הילה: "סתם… אני פשוט שונאת את החיים האלה! ואת הכתה הזאת! כל הזמן רק מעירים לי ומעליבים אותי…. נמאס לי! למה אני חיה בעולם הזה? אני פשוט לא שווה כלום!" היא החלה שוב לבכות. קראתי על בני נוער שמגיעים למצבים כאלה של רגשי נחיתות וההאשמות העצמיות האלה.

עדן: "הילה אל תדברי ככה".
הילה: "זה פשוט כבר נמאס!" היא המשיכה כאילו לא שמעה את עדן, "אף אחד לא אוהב אותי, כולם מעירים לי כל הזמן!"
עדן: "מה את שמה עליהם בכלל?"
אני: "לכולם מעירים, זה בסדר, כולם מכירים את המצב הזה"
הילה: "אבל למה הם עושים את זה? זה עושה אותם יותר מגניבים?! יותר מקובלים?!" היא הגבירה את קולה, ואנשים הסתכלו עלינו. נראה היה שזה לא אכפת להילה.

אני: "לא, הם לא עושים את זה כדי להיות מקובלים." דיברתי בווליום נמוך וברוגע, "זו פשוט תרבות הדיבור שלהם. אני אומרת לך, בכתה שלנו אין מקובלים ולא מקובלים. זה מה שמיוחד בה, כולם מכבדים אחד את השני. אנחנו כיתה מיוחדת. זו פשוט תרבות דיבור."
הילה: "הכתה שלנו מיוחדת בכמה שהיא מגעילה" היא אמרה כמעט לעצמה.
עדן: "את לא צריכה להיעלב מהם"

הגענו לביתה של עדן, ונפרדנו ממנה לשלום. עכשיו אני והילה המשכנו לבדנו.
אני: "תראי, בהעלבה תמיד יש את הצד הנעלב ואת הצד המעליב…."
הילה: "ואני תמיד הצד הנעלב.." היא אמרה בעצבים.
אני: "זו לא הנקודה. הנקודה היא שהעלבה תלויה בשני המשתתפים האלה. אם אחד לא יעשה את התפקיד שלו כמו שצריך, זו כבר לו העלבה. זאת אומרת שאת יכולה לבחור איך להגיב- את יכולה להיעלב ותתרחש העלבה, אבל את יכולה גם לבחור לצחוק ובאותה שניה זו כבר לא תהיה העלבה, זו תהיה בדיחה."
הילה: "אולי לך יש אופי כזה שאת יכולה לצחוק כשמעליבים אותך, אבל לי אין."

שתקנו למשך כמה רגעים. לא ידעתי מה להגיד. אני בדרך כלל רואה בדברים את הצד הטוב, ומשברים כאלה עוד לא קרו לי. רציתי לגרום לה להבין את נקודת המבט שלי, אבל לא ידעתי איך.
הילה: "אני כל כך שונאת אותו…" לא ידעתי על מי היא מדברת. גם לא עניין אותי לדעת.
אני: "אני לא שונאת אף אחד"
הילה: "בטח… כי אותך לא מעליבים כל כך ושונאים כל כך."
אני: "אף אחד לא שונא אותך…." אמרתי ופתאום קלטתי. אין לה חברה הכי טובה. בשנה שעברה היא הצטרפה לכתה שלנו, וכנראה שהיא לא השתלבה כל כך טוב ולא הצליחה למצוא לעצמה חברים. איך לא שמתי לב עד עכשיו כמה שהיא בודדה?

אני: "את רוצה ללמוד איתי ביחד למבחן בחשבון?"
הילה: "כן! אני אבוא אלייך ביום ראשון בשעה חמש" פנייה הרטובות הוארו לפתע.
חייכתי אליה ונפרדתי ממנה לשלום כי הגענו בדיוק לבית שלי.
הצעתי את זה כדי לגרום לה להרגיש שייכת. למרות שאני לא אוהבת בכלל ללמוד יחד עם אנשים למבחנים, הרגשתי שעשיתי את המעשה הנכון. הייתי מאושרת. נכנסתי לביתי, זרקתי את התיק על המיטה והחלתי לנגן. אני אוהבת לנגן כשאני נסערת, לא משנה אם זה משמחה או עצב.