יומנה של killer queen- פרק 4- יום שישי

יום שישי! כמה שאני אוהבת את יום שישי! יום שבו הלימודים קצרים יותר, חוזרים הביתה מוקדם, אוכלים את האוכל הכי טעים בשבוע כי לאבא ואמא יש יותר זמן להכין או לקנות אותו, וכשגומרים לאכול- שיעור פיתוח קול! כמה שאני אוהבת את שיעורי פיתוח קול!

אני זוכרת את השיעור הראשון שלי, זה היה בחנוכה:
ישר אחרי חוג התיאטרון, הגעתי עם אמא שלי לדירה בבניין בו גרה המורה. בחורה צעירה עם שיער בהיר ועגיל בשפה פתחה לנו את הדלת עם חיוך נעים. חייכתי אליה בחזרה, למרות שבכלל רציתי מורה מבוגרת, רוסייה וקשוחה, כמו המורה שלי לפסנתר. נכנסנו והתיישבנו על ספה בחדר לא גדול ובו אורגן, גיטרה, מגבר, מחשב והרבה פוסטרים של להקות רוק ובינהן קווין. לחדר נכנס חתול שחור עם פרווה מנופחת ורכה, שגרגר בקול חזק ביותר. תהיתי אם גם הוא למד פיתוח קול, או פיתוח גרגור. מתחת לשולחן הייתה חתולה לבנה עם כתמים חומים שנראתה לחוצה.

אני ואמא שלי התיישבנו על ספה ומולנו ישבה המורה על כיסא.
המורה:" היי, אני תמר, וזה ריצ´רד" (היא הצביעה על החתול השחור) "הוא בדרך כלל אוהב להיות בשיעורי פיתוח קול. תוכלי בבקשה לספר לי קצת על עצמך? בת כמה את?" היא ליטפה את החתול שהמשיך לגרגר בחוזקה.

אני: "אממ… קוראים לי יעל ואני בת 13 וחצי" אמרתי בביישנות האופיינית לי.
"אני מנגנת עכשיו שנה שביעית על פסנתר ורוצה להתקבל למגמת מוזיקה בתיכון בליך, ורציתי להתקבל גם בשירה… אז… נראה לי שכדאי שאלמד פיתוח קול" צחקתי במבוכה.
אמא: "היא מעריצה מושבעת של להקת קווין, יש לה חוברת נגינה של שירים שלהם והיא יודעת לנגן בעל פה את כולם!" הסתכלתי על אמא במבוכה. אני לא עד כדי כך מעריצה אותם, יש לי חוברת נגינה שלהם אבל אני יודעת לנגן רק חלק מהשירים שם, ואף אחד מהם לא בעל פה. "אני לא יודעת לנגן אף אחד מהם בעל פה" אמרתי בשקט ובמבוכה. המורה חייכה, כאילו השתתפה במבוכתי.

המורה:" להקת קווין? אז את רוקיסטית?"
אני: "אפשר להגיד…"
אחר כך היא שאלה אותי אם אני מכירה כל מיני להקות וזמרי רוק שאני לא זוכרת את השמות שלהם. לא הכרתי אותם. אמרתי שאני מכירה רק את קווין, שמעתי הרבה שירי רוק אחרים אבל אני לא יודעת מי מבצע אותם.
המורה:" הבנתי שבאת לפה אחרי שיעור תיאטרון"
אני: "כן, חוג במתנס… לא יותר מזה"

המורה: "הייתי רוצה לשמוע אותך שרה, את יכולה לשמיע לי משהו?"
אני: "כן, on my own- nikka costa"
המורה: "אוקיי, אני אחפש רגע אם יש פלייבק…" היא הלכה אל המחשב.
אני: " אני יודעת לנגן את זה, אפשר…?" הצבעתי לכיוון האורגן.
המורה: "אהה כן, בטח" היא חייכה והתיישבה ליד אימי על הספה.

ניגנתי ושרתי את on my own. צמרמורת עברה בגופי, בגלל השיר וגם בגלל ההתרגשות. טעיתי בתווים כשהגעתי לפזמון ולא ידעתי איך להמשיך. חייכתי במבוכה.
המורה: "הקול שלך העביר בי ממש צמרמורות, הייתי רוצה להמשיך לשמוע, אבל… לא נורא, קורה, זה לא קל להיות במעמד הזה."

חזרתי לשבת ליד אימי על הספה והיא חזרה לכסא. ריצ´רד ניגש לחתולה הלחוצה מתחת לשולחן והיא החלה ליילל בשקט. המורה פתחה את הדלת, והחתולה רצה במהירות אל מחוץ לדלת.
המורה: "היא קצת לחוצה" היא אמרה וצחקה, ואני צחקתי איתה.

בשלב הזה המורה החלה להסביר לי על איך שפועל הקול, היא הסבירה לי בקצרה על קולות שאפשר להפיק ועל קישוטים ובאיזה סגנון משתמשים באיזה קול. הקול שלה היה חזק באופן מדהים, נשמע ממש כאילו היא שרה עם רמקול, ואלה לא היו צעקות. נדהמתי והתרשמתי וגם קצת למדתי. כמובן שלא קלטתי הכל, כי היא הסבירה בהכללה ועוד לא ממש לימדה את הכל, זה בכל זאת היה רק השיעור הראשון.

אחר כך, כשהשיעור היה קרוב לסיומו, היא רצתה שנבחר שיר שנעבוד עליו בשיעורים הבאים.
אני: "אפשר לעבוד על on my own"
המורה: "אפשר… אבל חשבתי על משהו יותר של קווין"
אני: "אממ.. אולי bohemian rhapsody" זה השיר האהוב עלי של קווין. הוא נחשב לגאוני אבל רוב השיר הוא בכמה קולות.
המורה: "ניסית פעם לשיר את bohemian rhapsody?"
אני: "אממ.. כן אבל לא את כולו.. קשה לשיר אותו לבד."
המורה: "כן, בדיוק. אולי עדיף משהו יותר קצר? אולי killer queen או dont stop me now, או אולי somebody to love?" נדלקתי כששמעתי שהיא הציעה את somebody to love.
אני: "somebody to love זה לא כל כך קצר…"
המורה: "נכון, אבל לא חייבים לשיר את כולו. את רוצה לשיר אותו?"
אני: "אוקיי" אמרתי וחייכתי, והפעם לא ממבוכה.

המורה חיפשה פלייבק ביוטיוב של השיר. היא סובבה את המסך אליי כדי שאוכל לראות את המילים.
אני: "אני יודעת את המילים בעל פה"
המורה: "לא נורא, שיהיה ליתר ביטחון"
הנהנתי ושרתי עם המנגינה. עליתי לגבוהים וירדתי לנמוכים, והקול שלי היה עוצמתי, כבר פחות התביישתי. הגעתי למקום מסוים בשיר ששרים אותו בכמה קולות. המורה עצרה את הפלייבק.

המורה: "אוקיי, יפה. מה את חושבת על הביצוע שלך?"
אני: "אממ.. לא יודעת…"
המורה: "תגידי משהו טוב שהיה ומשהו פחות טוב, שלדעתך צריך לשפר"
אני: "אממ.. זה היה עוצמתי…"
המורה: "נכון…"
אני: "אממ.. לא יודעת"
המורה: "מה לדעתך צריך לשפר?" אני אף פעם לא ממש הבעתי בצורה כזאת דעה על ביצוע שלי, ובטח שלא בפני אנשים.
אני: "אממ.. אולי להעביר את הרגשות טוב יותר בשיר ולהתייחס למילים?"
המורה: "את קוראת לזה רגשות, ואני קוראת לזה דמות. את צריכה שתהיה לך דמות בשיר"
אמא: "היא שחקנית, היא יודעת להיכנס לדמות" יופי אמא! מה את קשורה? מאיפה צצת פתאום? היא כבר יודעת שאני בחוג תיאטרון!
המורה חייכה שוב כאילו משתתפת במבוכתי.

דיברנו על הדמות שבשיר והחלטנו שזו דמות בודדה. אחר כך היא אמרה לי לעצום עיניים ולדמיין את הדמות, איפה היא גרה, איך היא לבושה, מה היא עושה, מה היא מרגישה וכו´.. עשיתי מה שהיא אמרה. המשכתי לעצום עיניים ושרתי בעיניים עצומות. באמת נכנסתי לדמות. הרגשתי את הבדידות של הדמות. הייתי בתוך השיר. שוב הגיע הקטע שיש בו כמה קולות.

המורה עצרה את הפלייבק ואמרה בהתלהבות: "נו? מה דעתך?"
פתחתי את העיניים שלי. לרגע הופתעתי לראות שוב את חדר המוזיקה בו יושבת המורה ואמא שלי.
אני: "אממ… אני לא יודעת" אמרתי במבוכה.
המורה: "הכי קל זה להגיד שאת לא יודעת. ממה את כל כך מתביישת? תראי איך שרת בעוצמה ובביטחון ועכשיו.. ´לא יודעת…´" היא חיכתה אותי. צחקתי.

אני: "אממ.. זה היה יותר טוב מבחינת הדמות…?"
המורה: "כן זה היה הרבה יותר טוב"
השיעור נגמר. המורה אמרה שהיא תשמח לעבוד איתי על השיר הזה ושיהיה לנו כיף לעבוד עליו. ליטפתי את ריצ´רד ואני ואמא יצאנו מהדלת.
אני הייתי הכי מאושרת בעולם!