יומנה של killer queen- פרק 13- שירת התקווה

סוף סוף הגיעה חופשת פסח. סוף סוף קצת מנוחה מהלימודים שממילא כמעט חסרי חשיבות, כי את התעודה שמסתכלים עליה בתיכון כבר קיבלנו. לחופש נקבעו כבר לא מעט חזרות להצגה בחוג התיאטרון, להופעה של חוג הריקוד ביום העצמאות וגם להצגת סוף שנה במסיבת הסיום של בית הספר. בנוסף אני רוצה לעשות עוד חזרות עם הלהקה כדי שנוכל סוף סוף לצלם קליפ שאפשר להעלות ליוטיוב. ויש גם את טקס יום השואה שאני צריכה להתכונן אליו. אני מלווה בנגינה את מקהלת בית הספר וגם אני אשיר את התקווה בטקס.

אני זוכרת את השיעור שבו המורה הודיעה לי שאני אשיר את התקווה. למען האמת, אני לא הייתי אמורה לשיר את התקווה. בבית ספר לא ממש יודעים שאני שרה. יש ילדים בכתה שיודעים, למעשה אולי אפילו יותר מחצי, אבל בבית הספר, המורות והאחראיות על הטקסים שמעו אותי רק כקול שני… זאת אומרת, הן לא ממש שמעו אותי שרה.

אני זוכרת את אותו השיעור שבו המחנכת הודיעה לילדה מהכיתה שלי שהיא תשיר את התקווה בטקס. אך הילדה אמרה שבקרוב יעשו לה ניתוח במיתרי הקול, והיא לא תוכל לשיר במשך כמה שבועות אשר כוללים בתוכם את יום השואה. כמה ילדים הציעו שאני אשיר במקומה. הובכתי קצת מהצעתם אבל גם הוחמאתי. המחנכת הסתכלה עלי למשך כמה שניות וגם אני הסתכלתי עליה, מנסה לפענח את מבטה.

"יעל, תשירי את התקווה" אמרה המחנכת שעדיין לא הצלחתי לפענח את מבטה. עברה בי צמרמורת. הופתעתי ולרגע לא הבנתי את מה שאמרה. ישבתי קפואה במקום במבט המום, ורק לאחר כמה שניות הצלחתי להביע במילים את מה שפרצופי ניסה להגיד: "מה… עכשיו? פשוט ככה? פשוט…… לשיר באמצע הכתה? מול כולם?" לאחר שיצאו המילים מפי, הבנתי יותר טוב את המבוכה שלי ושוב עברה בי צמרמורת.

"כן כן תשירי. אני רוצה לשמוע אותך שרה, אם את לא מצליחה לשיר מול הכיתה, איך תשירי מול כל בית הספר?" אמרה המחנכת כמו שאומרים לילד קטן, שרוצים לשכנע אותו לעשות משהו ואומרים לו שהוא בטח לא מסוגל, כדי שהוא ירצה להוכיח שהוא כן מסוגל. היא חושבת שאני ביישנית! היא חושבת שאני לא יכולה לשיר מול קהל! זה לא נכון… היא לא צריכה לנסות לשכנע אותי, זו לא פעם ראשונה שאני מופיעה מול קהל ולא פעם ראשונה שאני מופיעה מול הכתה. רק שתתן לי שנייה לצאת מההלם, שתתן לי רגע להיכנס לדמות הרצינית ומלאת התשוקה שצריכה לשיר את התקווה.

"נו? את מתכוונת לשיר היום?" האיצה בי המחנכת. קמתי באטיות מהכיסא, עדיין מובכת ולא לגמרי מבינה מה קורה סביבי. הסתכלתי על כל הכתה כאילו כדי לקבל מהם אישור. כולם הסתכלו עלי בציפייה. הורדתי את הראש וניסיתי להתרכז לרגע בעצמי, ניסיתי להיכנס לדמות של השיר, וחשבתי על איך שבניתי אותו פעם, כשהתכוננתי לאודישן על השיר הזה. "קדימה יעל, אפילו רק את שני המשפטים הראשונים, אני רק רוצה לשמוע איך את שרה" אמרה המחנכת. רציתי להגיד לה שאני רוצה ומסוגלת לשיר יותר משני משפטים אבל שפתי היו קפואות. כבר יצאתי מהדמות שהתחלתי לגבש. אין לי זמן לחזור לדמות, הכיתה והמחנכת מאבדים את הסבלנות שלהם.

זה הרגיש לי לא נכון ולא מתאים לשיר את תקווה באותו הזמן, אבל לא הייתה לי ברירה, לא יכולתי לעבוד על עצמי, אני ידעתי שאני רוצה לשיר את התקווה בטקס. מאמצע שום מקום, בלי כל הכנה או מטרה התחלתי לשיר: "כל עוד בלבב פנימה…" ניסיתי תוך כדי השיר להיכנס לדמות ולהעצים אותו, אך יצאתי ממנה והתחלתי לצחוק במבוכה כאשר תלמידי הכתה קמו ונעמדו ליד מקומותיהם, כפי שעושים בדרך כלל בשירת התקווה.

"את לא יכולה לצחוק באמצע שירת התקווה. זה שיר רציני." אמרה המחנכת. כאב לי שהיא אמרה את זה. כאב לי שהיא עדיין חושבת שאני ביישנית ולא מסוגלת לעמוד מול קהל ולהופיע. לא יודעת למה, פשוט היה חשוב לי להוכיח לה שאני כן יודעת להופיע על במה ושהדמות השקטה והביישנית שלי היא רק דמות של שיעור בבית הספר ובשום אופן לא דמות של במה. אולי הושפעתי מהמשחק הילדותי שניסתה לעשות לי, ואולי זה סתם בגלל ההערכה שיש לי כלפיה והרצון לקבל בחזרה את אותה ההערכה.

התכנסתי שוב לתוך עצמי, אך הפעם זה לקח פחות זמן. שרתי את התקווה לפי איך שבניתי אותו. לאט לאט התחלתי לטעום את טעם הדמות שמנסה לפרוץ ממילות השיר, אך הדמות לא הספיקה לפרוץ החוצה כי לאחר שתי שורות, קטעה אותי המחנכת. "יפה, את תשירי את התקווה בטקס." ישבתי במקום שלי והתכנסתי בתוך עצמי. השתדלתי לא למשוך יותר מדי תשומת לב. יום אחד המחנכת תראה אותי מופיעה באמת, ואז היא תדע עד כמה שאני חיית במה…