יומנה של killer queen- פרק 11- הבחינה

"שלום" אמרתי. "שמי יעל כהן, אני מנגנת בפסנתר ושרה". אחד מהם היה אדם קירח ונמוך ופרצופו היה רציני. הוא ישב על כיסא והביט ברצפה, כאילו לא הבחין בי. אישה שראיתי כבר קודם, כשהסבירה בבית הספר על המגמות הייחודיות, ניגשה אלי ושאלה אותי "מה הכנת לנו?". זו הייתה רכזת מוזיקה. היא והאיש הקירח הם אלה שיקבעו אם אהיה במגמת מוזיקה או לא. הם הבוחנים באודישן שלי. הגשתי לה דף שהכנתי מראש ובו כתוב שמי, שם בית הספר שבו אני לומדת והיצירות שהכנתי.

הייתי לבושה במכנס ירוק וחולצה פרחונית. נראיתי חמודה וקלילה, במיוחד עם ההתרגשות שלא אפשרה לי להוריד מפניי את החיוך עם הגומות המפורסם שלי. "ממש רסיטל שלם הכנת לנו. אנחנו צריכים לשמוע רק שני דברים" אמרה האישה. "הכנתי שני דברים בשירה ושניים בנגינה. ועוד אחד שאני כתבתי…. אבל רק אם תרצו לשמוע." אמרתי ולרגע כעסתי על עצמי שלא חשבתי על האפשרות שהם ירצו לשמוע רק שני שירים מכל מה שהכנתי. האיש הקרח הרים את ראשו ובחן אותי במבטו הנוקשה. האישה התיישבה ליד האיש הקרח ואמרה: "אני רוצה לשמוע את השיר שכתבת".

לא עבדתי עליו הרבה. למעשה הוא עדיין לא כל כך גמור. לא חשבתי שירצו לשמוע אותו, רק כתבתי אותו ברשימה בשביל שידעו שאני גם כותבת. למזלי החיוך עם הגומות עדיין היה על פניי והסתיר את מחשבותיי. התיישבתי מאחורי פסנתר הכנף השחור והאמיתי שהיה שם. לי יש פסנתר חשמלי, אבל לא יוצא לי לנגן הרבה על פסנתר אמיתי ובטח שלא על פסנתר כנף. "קוראים לשיר- העיוור לחושך" הסברתי, "הוא מספר על בן אדם שיכול לראות רק דברים טובים".

"מעולה" אמר האיש הקרח. הזדקפתי מעט כדי לבחון את פרצופיהם, פסנתר הכנף קצת הסתיר אותם. האישה המשיכה לעיין בדף שנתתי לה, ועל פניו של האיש הקירח הופיע חיוך קטן ומופנם. חייכתי אל האיש בחזרה והתחלתי לנגן ולשיר את השיר. שרתי עם הרבה מאוד הבעה וביטחון. בזמן השיר הצלחתי לקלוט את מבטו של האיש הקרח. על פניו היה חיוך ענק, באופן מילולי מאוזן לאוזן, וראשו נע במעגלים משונים. בדיוק כמו שהתכוונתי שהשיר יהיה, שיר כזה שמעלה חיוך על פנים של אנשים. הם שמעו את השיר עד הסוף, מה שבדרך כלל לא עושים באודישנים. שמחתי. "יפה" אמר איש הקרח שהפעם הביט לכיווני, אבל רק מדי פעם הביט אלי באופן ישיר.

"של מי הנוקטורן" שאלה האישה. (נוקטורן זה שם של יצירה, פירוש השם הוא לילה אם אני לא טועה). "של גריג" עניתי. "אני רוצה לשמוע את הנוקטורן" אמרה האישה בחיוך. פתחתי את התווים והסברתי: "גריג, הוא מלחין נורבגי…." "כן, אני יודעת, אני מאוד אוהבת את גריג" קטעה אותי האישה. כנראה נעלבה שאני- ילדה בכתה ח, מסבירה לה- רכזת מגמת מוזיקה, מי הוא גריג. בכל זאת המשכתי להסביר: "גריג מאוד אוהב את הארץ שלו ומאוד אוהבת טבע, ועל זה מתבססות רוב היצירות שהוא כותב". "את מאוד אופטימית" אמר האיש הקרח. הופתעתי מהערה זו, אך חייכתי אליו והתחלתי לנגן.

המשכתי לחייך ונהניתי מיופיה של היצירה הנעימה לאוזן. בזמן שניגנתי את היצירה לא הצלחתי לקלוט את מבטיהם של הבוחנים, אבל דימיינתי מולי את פרצופו של האיש הקרח עם החיוך מאוזן לאוזן והראש שנע במעגלים משונים. חייכתי אליו במחשבתי, וקיוויתי שהנגינה שלי שידרה את החיוך הזה.

לאחר חלק קצר מהיצירה קטעה אותי האישה. היא ביקשה לשמוע את היצירה השניה שהכנתי, ולאחר מכן בחנה את השמיעה המוזיקלית שלי. מבחן השמיעה היה קל יותר משציפיתי. הבחינה נגמרה. לא נשאר מספיק זמן לשירים שהתכוונתי לשיר.

חזרתי הבייתה והייתי במתח. במשך שבועיים חשבתי על מה שיקרה אם אתקבל, ומה שיקרה אם לא אתקבל. הגעתי למסקנה שכשאהיה גדולה, אני רוצה לעסוק בתרפיה במוזיקה. כך שלאט לאט המוזיקה הפכה לדבר יותר חשוב ומשמעותי בחיים שלי, והקבלה למגמה נעשתה גם היא יותר חשובה ומשמעותית. בהתחלה לא חשבתי לעסוק במקצוע שקשור במוזיקה, אבל אז הבנתי שמאז שהתחלתי להתעסק במוזיקה, לא הצלחתי להפסיק, וכנראה שלעולם לא אצליח להיגמל מהסם הזה שנקרא מוזיקה.

שבועיים בדיוק לאחר הבחינה, הגיטריסט שבלהקה שלי, שנבחן גם הוא למגמת מוזיקה קיבל הודעה בבית הספר ממגמת מוזיקה שהוא התקבל. הוא צעק מהתרגשות ואני שמחתי בשבילו. באמת שמחתי. כמה דקות לאחר מכן התחלתי לדאוג מכיוון שאני לא קיבלתי שום הודעה, אך כאשר נגמרו הלימודים וחזרתי הביתה, קיבלתי מייל חדש ממגמת מוזיקה.