יומנה של נערה מתבגרת פרק 4
עברו כמה? 10 דקות? רבע שעה? ושוב הדמעות מאיימות לפרוץ החוצה. הפעם עצרתי אותם. נמאס לי מהמשפחה, מהחברים, החברים לשעבר שבקושי אומרים חולצה יפה פעם בשבוע. בעיקר נמאס מהבעיות.
"צא!" אני צורחת על אבא שלי. "לך מכאן! עוף מפה! צא!" אני צועקת שוב ושוב. "צא! צא! נו צא! לך מכאן! עכשיו! לא! עכשיו! עכשיו!".
אבא שלי נכנס לחדרי, לפרטיות שלי, המרחב שלי והכול רק בגלל אחי הקטן והאידיוט. הוא חושב שהמטען למחשב הנייד שלו אצלי. אני לא רציתי שאבא ישים את המחשב המטומטם הזה מלכתחילה בחדר שלי! אז מה הוא דוחף אותו?!
שילכו כולם לעזאזל! אני חושבת לעצמי. צועקת וצורחת ובוכה בקול גדול. אבל רק בראש שלי. אני רוצה להתלבש ולברוח. לנשום אוויר ולקבל קצת מרחב. יש רעיונות? אולי אני אלך למצפה… או לראש הגבעה שממנה רואים את הים. כן, יש לנו מנצח. נבחר הים.
עכשיו איך אשכנע את ההורים…
אני לא רוצה לצאת החלשה ולשאול אם אני יכולה לצאת לנשום אוויר, ואז אמא תאמר לי לא ואני אצעק ואעלה לחדר ואבכה שוב במיטה הרכה, עד שכולה תהיה רטובה מדמעות.
גם עכשיו בכיתי קצת. הלחיים שלי עדיין לחות מעט וידי השמאלית רטובה מהדמעות שכבר ניגבתי. הדמעות נוזלות על אפי ומתמזגות עם הנזלת.
זה קשה. אני יורדת למטה ושואלת את אמא. "אני מבקשת ממך, אני לא יכולה להתאמן למבחן ולא לקלוט שום דבר מהחומר המשעמם הזה. לפחות לא עד שאנקה קצת את הראש. אז אפשר בבקשה ללכת החוצה?" אני שואלת אותה מקווה שתאמר כן.
"אני?" שואלת אמא. "למה שאני אל…" מתחילה לומר אמא אבל אני קוטעת אותה. "לא את, אני!" אני מבהירה את הדברים.
"אה… בטח. מתי תחזרי" שואלת אמא. "לא יודעת" אני עונה בקרירות. "לאן את הולכת?" היא שואלת. "למצפה אולי" אני עונה בקול אדיש.
"רגע, אני דואגת לך" היא אומרת ואני יוצאת מהדלת והולכת.
אני חוצה מספר מעברי חציה ועוברת לצידו השני של הכביש. אני בדרך למצפה ואז אני רואה שביל שבחיים לא ראיתי אותו ולא הייתי בו. אני מחליטה להיות אמיצה ונועזת. או אולי יהירה?
בכול אופן, אני הולכת לשביל האבנים וממשיכה בדרך. אני הולכת חמש או עשר דקות עד שאני מגיע לסוף השביל ומתיישבת על סלע. היתושים עוקצים אותי. אוכלי את רגלי. אני מתעלמת מהם לזמן מה. מסתכלת על מכוניות שבאות והולכות. על גדר התיל ששומרת שלא אפול למרות השביל הרחב. נראה היה שמכונית הייתה פה פעם. וגם אנשים. מאחורי יש קיר אבן ענק שמתמשך לאורך כול השביל שהלכתי דרכו ועליו בתים.
אני שמה את תיקי הקטן עלי ומחליטה לייסר את עצמי בדממה. שקט מוחלט. אני שמה את ראשי על תיקי וישבתי שם. פשוט ישבתי שם שותקת. לא אומרת דבר.
באיזה שהוא שלב נמאסו עלי היתושים ופשוט קמתי והלכתי משם. מתחתי היה המצפה ולא הייתה דרך ישירה לרדת למטה. חזרתי את כול הדרך שבא עליתי והלכתי למצפה.
גם במצפה, ישבתי לי על אבן ונשענתי על עמוד ברזל. שותקת. חושבת לעצמי מחשבות, סיפורים, שירים. חושבת…
כיוונתי את שעוני שיצלצל עשר דקות לפני שאני צריכה להיות בבית שוב, כדי שאמא לא תדאג לי ותתקשר למשטרה. מוקדם יותר, בבית קבעתי איתה שעה. גם אם היא לא רצתה.
עתה היא התקשרה אלי. לא רציתי לדבר איתה. לא רציתי לדבר בכלל. לחצתי על נתק ושלחתי לה אסמס. "מה?" שאלתי. "חשוך, את רוצה טרמפ הביתה?" שאלה אותי. "לא" עניתי אפילו בלי נקודה. זה רק הצביע בעיני על כך שגם אם לא אמרתי במילים ולא שמעו את טון הדיבור שלי, הוא היה אדיש, קריר ונוקשה.
"אני דואגת לך" אמרה שוב אמא. הכנסתי את הנייד לתיק, בלי לענות לה והמשכתי לשבת שם בלי לעשות דבר.
הקשבתי לציפורים סביבי, למכוניות ההולכות ובאות, האנשים הצועדים והלילה המחשיך.
כול כמה זמן הסתכלתי על השעון. כמו רוצה לחזור הביתה. אולי באמת רציתי…
עוד שלוש דקות השעון יצלצל. מוטב שכבר אקום ואתחיל ללכת לכיוון הבית. אני קמה. רגלי באי רצון נענות לבקשתי ללכת. ללכת לבית החם.
אני הולכת בצעדים כבדים. אני שומעת את נשימתי הרועשת, כול פעם כשמכונית עוברת לידי אני עוצמת את עיני ומקווה שלא תסטה בטעות ותתנגש בי. אני עומדת לחצות את הכביש כשהבעה של שום דבר על פני. כאילו אני חלולה.
אבל אז המדריכה שלי בתנועת הנוער מנופפת לי לשלום מהאוטו של אימה. אני מחייכת קלות, עד כמה שאני יכולה לחייך. "את צריכה טרמפ?" היא שואלת בחיוך. "לא, תודה" אני עונה מחייכת למחצה.
אני עולה במעלה הרחוב ומגיעה לבית. אני סוגרת בשקט, שלא ישמעו, את שער הבית והולכת בשקט. אני שמה את ידי על ידית הדלת ומהססת אם לפתוח או לא. אני עייפה ועצובה ואין לי כוח לכלום. אני רוצה לאכול, להתקלח ולישון.
כעבור רגע אני פותחת את הדלת ונכנסת בשקט. יש מישהו בממ"ד. אני עולה במדרגות ושמה את התיק. כשאני יורדת למטה אבי על הסולם. הוא לא מסתכל עלי. אני פותחת את המקרר ומוציאה יוגורט תות. אני הולכת לחדר המשחקים ומסתכלת על אחיי הקטנים משחקים באקס בוקס. אני כותבת שיר במחשב וכשאמא מגיעה שומרת אותו ועולה לחדרי למעלה. אני כותבת סיפורים, עדיין עייפה.
עוד מעט היום ייגמר ותהיה לי התחלה חדשה. אני נאנחת לרווחה ומנסה לעטות חיוך על פני. אני נכנסת למיטה וחושבת וחושבת וחושבת… עד שאני נרדמת…
תגובות (2)
זה פשוט מדהים. כתוב טוב, אמיתי. צר לי וכואב לי לשמוע שזה מה שאת עוברת, שזו הריקנות שאת מרגישה, אבל אם הכתיבה עוזרת לך לשחרר את זה אז זה מצוין.. מחכה להמשך
אני גם מרגישה לפעמים לבד וכדי להתעודד אני שומעת שירים,כי יש לי את הסגנון שלי שאף אחד לא יבין וזו מין בועה משלי שרק אני נמצאת שם.