יומנה של נערה מתבגרת פרק 3
אני מתבודדת. קצת. מתכוונת להתבודד. לא אומרת איך עבר עלי היום יותר מ"בסדר" יבש. מעמידה פני לומדת כשבעצם אני שומעת מוסיקה, או על המחשב. שקטה. לא משתפת את ההורים יותר בכמעט כלום. אטומה. אני לא מסתירה את הכאב תחת חיוך. אני לא מעמידה פנים שאני קורנות אור ושמחת חיים כמו תמיד. אני עצובה ואומללה.
אני שונאת את גיל ההתבגרות. שתי שניות ואני רותחת מכעס. הדבר הכי כואב היה כשאמא אמרה את רואה מה את עושה?"
אני חשבתי שהיא מתכוונת לזה שהתרחקתי שני צעדים אחורה. אם לומר את האמת אני קצת פחדתי שהיא תזרוק עלי את השדכן מרוב כעס. זה שהוא לא עובד זה לא באשמתי. אמא מעולם לא פגעה בי ועדיין ישנו הפחד. "גם כשאנשים באים אליך מלאי סבלנות ורצון לעזור, את דוחה אותם ומדביקה אותם בכעס הלא מוסבר שלך" אומרת אמא. זה פילח את ליבי. שרט אותו שריטה עמוקה שאחרי ביצבץ הדם החם. עליתי למעלה והתחלתי לבכות במיטה המחבקת. אז הנה אני כאן, כותבת לכם, מכתימה את הדפים בדמעות. חושבת לעצמי, מתכננת את העתיד הקרוב. להיות לב בהפסקות. לתפוס את הפינה המרוחקת ולשיר לעצמי שירים עצובים. לתהות למה אני בעולם הזה והאם אלוהים באמת מנחית עלינו רק דברים שאנו יכולים להתמודד איתם…
להתרחק מאנשים. ללכת לצד. להפסיק לנסות ולחבור לבנות אחרות בבית הספר. יש לי מספיק מחוצה לו.
אני נזכרת בפעם ההיא בבית הספר שניסיתי לחתוך. לקחתי סרגל ברזל אבל לא הצלחתי. אני מניחה שגם לא ממש ניסיתי. הכאב לא מיכר אותי כמו שאלה שחותכים אומרים.
למה אנחנו חותכים? זה כמו למה אנחנו מכים את עצמנו בפטיש?
התשובה?
כי זה מרגיש כול כך טוב כשמפסיקים…
אז שמתי את המחשב על מצב שינה כי אמא רוצה שאלמד. אבל לא למדתי. אני מרגיש יותר טוב. עכשיו, אחרי שכתבתי. לכתוב זו ההתבטאות היחידה שלי. נקודת האור בחיי. אין לי מישהו אחר לדבר. לא אומר להורים. גם לא לאחים ויש לי רק חברה אחת שאולי תבין אותי.
אני יושבת במיטתי הוורודה בחדרי הוורדרד, סגלגל. מחכה לראות אם הדמעות יצאו שוב. אם אמא תפתח את הדלת שוב ותצעק או תדבר.
ואני, גם אם אני לא רוצה, אצעק עליה ללכת. גם אם אני רוצה שתישאר.
הכול בגלל ההורמונים האלה! הדמעות כבר התייבשו אבל יש לי תחושה שעיני הולכות לצרוב מהן עוד פעם בהמשך היום…
תגובות (1)
אני ממש מבינה אותך..