יומנה של נערה מתבגרת פרק 2
יומני היקר,
עכשיו השעה שמונה ארבעים ושמונה. אני יודעת שעדיין לא מחר ובכול זאת. אני מתלבטת אם לספר לאמי את העניין עם מיכל ורוני. אני לא רוצה לעבור שוב פעם את הסיפור של שנה שעברה…
מצד שני אני רוצה צדק. אני עמדתי לגשת אליה, אבל היא הייתה בטלפון. חכה היא פנויה עכשיו! אחזור בעוד דקה!
לא… היא בדיוק התקשרה לאיזה ורד אחת…
-עכשיו תשע ודקה-
וואי איזה צחוקים! "את רוצה את הצעיף הזה" אמא שלי אמרה וקיפלה צעיף וורוד פרחוני. "כן בטח. סבבה" אמרתי. "לא, אני חושבת שאתן אותו לחברה" היא אמרה. "אז למה שאלת אותי?" שאלתי אותה. "אם היא לא תרצה אני אתן לך" אמרה. גלגלתי עיניים והתחלתי לספר כשאני הולכת אחריה לחדר של שני אחי הקטנים. "אז ככה" התחלתי. "היום נתנו לנו צ'אנס אחרון לא להטביע את נייר הטואלט" אמרתי.
"משימה קשה" אמרה אמא והמשיכה ללכת. הנהנתי. "אז כן הטביעו אותו" אמרתי. "כמובן" אמרה אמא. "בכול אופן, אני יודעת מי הטביע אותו ו…" אמרתי אבל אמא קטעה אותי. "אז אל תאמרי" אמרה ובזה נגמר העניין.
"איפה האחים שלך?" היא שאלה אותי. הדלקתי את האור לראות אם הם מתחת למיטה אבל הם לא היו שם.
הלכנו לחדר של אחי הגדול. "אתה יודעים איפה האחים שלך?" שאלה אותו אמא. "לא" הוא ענה בסתמיות והמשיך לשחק במחשב. רק שתדעו, הוא בן 18 ועדיין משחק משחקי מחשב וירטואליים.
הבחנתי בגוש הסמיכה הלבנה שלו. הוצאתי את אמא משם, כחלק מהבדיחה אבל לא יכולתי נשפכתי מצחוק.
אמא נכנסה לחדר של אחי. "איפה הם?" היא שאלה. צחקתי ומצאתי נקודה שבה אחי הקטן לא מחזיק ומשכתי את השמיכה שחשפה שיער קצר מתולתל בצבע חום בהיר.
אמא צחקה. "והקטנה נמצאת מתחת לזה" אמר אחי הגדול והצביע על הפוף הכחול שלו ועל הכרית הכחולה בהירה. הרמתי אותם והתפלאתי לגלות ילדה קטנה בפיג'מה לבנה וורודה עם שיער מתולתל אסוף לקוקו שהתבלגן. "ראיתם אותה?!" שאלה אמא מחייכת. "היא יכולה להיות ביחידת קומנדו זאתי" אמרה בצחוק.
"ביחידות קומנדו שוכבים שבוע בלי לזוז עם רובה צלפים. תפור עליה" אמרה בצחוק ויצאנו מהחדר.
בקיצור, אני מניחה שלא אומר שום דבר. אשתוק למרות שאני לא רוצה.
תגובות (0)