יומן מלחמה-פרק 2

ירדתי לקומה השנייה כולי מכוסה בזיעה קרה, אבל אף אחד מחברי לא שאל מה קרה.
הקצין ראה את ה"שלל" המועט שהבאתי, וחיוך הופיע בזוויות פיו. שמעתי את הבטן שלו מקרקרת, והתחלתי לצחוק. זה היה צחוק עצבני, ללא ספק, אבל זה היה טוב…
לשחרר את כל העצבים והלחץ, ולהיזכר באשתי שתמיד מצחיקה אותי..
הקצין הצטרף אליי, וצחק צחוק חזק ואמיתי, ואליו הצטרפו איוון ופטר. צחקנו כמו משוגעים. בטח לגרמנים זה היה מוזר- פתאום מהדממה פורץ צחוק משוגע של 4 אנשים. 4 אנשים שצוחקים במשך כמה דקות שנדמו כנצח.
****
אכלנו את האוכל המועט, ונשארה לנו חצי לחמנייה, ושתי קופסאות שימורים.
איוון עלה עוד פעם למעלה, ומצא שקית קפה בתוך גומחה מאחורי ארון מטבח.
שתינו את הקפה בערך לפני חצות, והתיישבנו ליד החלונות, ופטר עלה לקומה השלישית עם רובה הצלפים שלו. פטר ירה טוב. כשנכנסנו לברלין, פטר הציל לנו את התחת הרבה פעמים.
היה מקרה שבו צלף גרמני ניסה לירות בקצין, ופטר ירה בו בלי לכוון.
כולנו ידענו שהייתה זאת יד המזל. היו פעמים שבהם היו חיילים שהתגנבו אלינו למרחק ירייה מתאים, אבל פטר צלף בהם מרחוק.
****
שמענו לפתע שריקה עמומה, שהתחזקה והתחזקה. הקול היה כמו של 10 רכבות משא שעוצרות בחריקה. כולנו ידענו שהייתה זאת פצצה, אבל זאת הייתה לא סתם פצצה. הייתה זאת פצצה חודרת-בטון. הפצצות שהגרמנים השתמשו בהם להרוס בניינים שלמים במכה אחת. ידענו שהסוף קרב. הנהנו אחד לשני, וכשפטר ירד, הנהנו גם לו, והסתכלנו אחד על השני זמן רב, ואז זה הגיע…