יומן? טוב..- עמוד 1

יומן? עכשיו?
למה לא?
למה כן?
זה יהיה כמו היומן הקודם? ילדה טיפשה בת 13 שכותבת דברים שנשמעים בכלל לא דומים לעצמי של עכשיו? או אולי כמו היומן הראשון שהיה באורך של משהו כמו שלושה עמודים ומלא בציורים לא מוצלחים? זה כנראה יהיה שונה עכשיו, אבל בכל מקרה יהיה נחמד בעוד כמה שנים לקרוא ולהיזכר. לפעמים כשאני קוראת דברים ישנים אני מגלה עד כמה אני לא באמת זוכרת אירועים שחשבתי שהיו לי משמעותיים בחיים ואתם יודעים מה אומרים- "עם שאינו יודע את עברו ,ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל ", רק שאני מעולם לא חיבבתי היסטוריה והמילה "עם" תמיד נראתה לי גדולה מדי בשביל שתי אותיות במשפט כזה. אז שנתחיל? או שנסיים? או שאולי סתם נשב ונבהה בתקרה… מי יודע מה יקרה. בעצם זה תחילת יומן אז כדאי שאציג את עצמי ומצבי בחיים כרגע.. כן רעיון טוב.

אז היי אנשים שהחליטו להיכנס ללא סיבה ממשית והיי יעל של עוד כמה שנים, מה שלומכם?
אני כרגע בת 17, תחילת השנה האחרונה בתיכון, כלומר- בדיוק בשלב הפואטי שבו הסוף וההתחלה מתלכדים למן תקופה לא ברורה כזו שמובילה לכל מקום ושום מקום. לא מזמן עזבתי את תמר וכבר כמה חודשים שאני עם קרן. אני עדיין מסרבת לשכוח את תמר, אולי בצדק ואולי לא. מעניין איך את, יעל של העתיד, זוכרת את הסיפור עליה. מעניין אם את עדיין מזכירה אותה כשאת מתבקשת לתאר אנשים שהיו משמעותיים בחייך. מעניין אם כששואלים אותך "אז יעל.. מתי הבנת שאת רוצה להיות מוזיקאית?" את עוד נאנחת ונזכרת שהייתה לך פעם מורה יפיפייה לפיתוח קול שהייתה כל עולמך. מעניין אם את זוכרת שזה התחיל בסך הכל במבט חמים ושתי מילים- "מה נשמע?", ומעניין אם את זוכרת את השיר. הראיתי לה אותו כשהייתי בכתה ט', זה היה שיר אהבה עם דימויים ציוריים שאם מתעמקים בהם דרך העיניים שלי אפשר למצוא את תמר בתוכו. רק לפני חודשיים וחצי, שלוש שנים אחרי שהראיתי לה את השיר בפעם הראשונה, סיפרתי לה שזה עליה. חשבתי שאבכה אבל לא בכיתי, רק שתקתי וגם תמר שתקה. אז אולי עכשיו יעל, מי יודע כמה שנים אחרי תסכימי להלחין את השיר שלך?

ומה עם קרן? מעניין מה היא בשבילך עכשיו.. בשבילי זה עוד מורכב. בהתחלה חשבתי שאשבר מאוד מהר ואספר לקרן על כל מה שהיה עם תמר. חשבתי שאשבר כשקרן השתעשעה ואמרה מבלי להבין כששרתי שיר אהבה: "כשאת שרה את השיר הזה תרגישי כמו שאת מרגישה כשאת חושבת עלי ואת כל כך מחכה כבר שיהיה שיעור..". חשבתי שאשבר כשקרן ביקשה שאשים את היד על המותן שלה וארגיש אותה מתרחבת בזמן הנשימות, כי כשתמר עשתה את זה זו הייתה הפעם הראשונה שבה התחלתי להבין מה אני באמת מרגישה אליה. זוכרת את זה? תמר ביקשה שאשים את היד על הבטן שלה ואני פשוט קפאתי במקום. פעימות הלב שלי היו כל כך חזקות ולא הבנתי מה קרה אבל בקושי הצלחתי להרים את היד, תמר הייתה צריכה להרים אותה בשבילי. חשבתי שאשבר גם כשקרן חזרה משבוע בחו"ל ואמרה שהיא התגעגעה אלי ופתאום הרגשתי איזושהי צביטה חמימה בחזה שחיכיתי לה כל כך אבל באותו הרגע נראתה מפחידה. חשבתי שאשבר בכל רגע ורגע בו קרן קצת הזכירה את תמר או אמרה משהו שנגע עמוק מדי או התקרבה קרוב מספיק בשביל שאפחד שכל הסיפור יחזור על עצמו שוב. אבל לא נשברתי, רק הבטתי ברצפה במבט מוזר ומנותק וניסיתי להתנהג כרגיל. כנראה אצטרך להסביר לה מה פשר המבטים מתישהו, מגיע לה לדעת.

קרן מקסימה, באמת, אבל מאוד מבלבלת. היא חמה כל כך וגם תומכת בי כל כך ואני לא יודעת אם זה תחילתו של סיפור הצלחה מסחרר או סיפורה של ילדה תמימה שהאמינה לשווא שהמורה שלה רואה בה משהו שונה משאר התלמידים שלה. יעל של העתיד, את אולי כבר יודעת את התשובה, אבל אתם קוראים רנדומליים שמאיזושהי סיבה המשיכו לקרוא את היומן הזה עד כאן- תגלו את זה ביחד איתי.