יומן המחלה של עידו

הם לא יודעים את הסוד. הם לא מבינים את הכאב. הם לא יודעים שהגידול כבר הגיע למוח, ונשארו לי עוד כמה חודשים. הם לא יודעים על הקוקטיליי תרופות שאני לוקח. הם לא יודעים שבלילות אני צריך להסניף קנאביס רפואי בשביל שהכאב לא ישאיר אותי ער כל הלילה.
סרטן זה מחלה חרא. זאתי מלחמת אזרחים עם סוף ידוע מראש. יש לך 75 אחוז להתפגר, ועוד 25 אחוז להישאר בחיים.
הכול התחיל לפני שנה בערך. זה היה יום קיץ נעים, ואני הלכתי עם חברים וחברות מהבני עקיבא לאיזשהו מעיין בסביבה של היישוב שלנו. הבאנו אבטיח, חטיפים, שתייה. תכננו להיות שם כל היום. נכנסנו למים ואחרי כמה שעות התחלתי להרגיש כאבים באזור הבטן. חשבתי שזה משהו שיעבור, אבל הכאב רק החמיר יותר ויותר. אחרי כמה ימים, שהכאב הגיע לרמה שאני כבר לא יכול ללכת, הסכמתי ללכת לרופא. לא היה לו שמץ של מושג והוא הפנה אותי לפיזותרפיסט, שיבדוק אולי הבעיה שלי קשורה לשרירים. שום דבר. הביאו לי כמה תרופות שיותר החמירו את הכאב מאשר להקל עליו. יום אחד פשוט התעלפתי. התעוררתי בבית חולים מוקף בחמישה רופאים ולכולם יש מבט של יום השואה.
\"עידו, אין דרך יפה לספר לך את זה. יש לך סרטן\" הם אומרים. הם מראים לי תצלומים, שמראים שהגידול הגיע לריאה, לכבד, ללבלב ושהוא מתקרב לגזע המוח. לא שמעתי אותם. היה לי בלאקאווט.
באותו יום החלו ההקרנות. כל כמה ימים חזרתי הביתה לראות את החבר\'ה. לא סיפרתי להם מה הבעיה שלי. לא רציתי לספר להם מה הבעיה שלי כי לא רציתי שהם יתחילו לרחם עליי. עד שיום אחד לא יכולתי להסתיר את זה. בגלל הקרחת.
\"למה לא סיפרת לנו?\" זאת הייתה התגובה הראשונית שלהם. \"לא רציתי להיות שונה!\" אמרתי להם בקול על סף בכי. אבל לפתע הדמעות לא יכלו עוד לעצור. \"למה זה מגיע לי?\" מררתי בבכי. \"בחיים שלי לא עישנתי, למה זה מגיע דווקא לי?\"

כעבור שבועיים
אני חושב שהטיפולים שלי הולכים ומשתפרים. אני מרגיש יותר טוב, ומתחיל ללכת הביתה לעיתים תכופות יותר. עכשיו החברים שלי לא זזים ממני. לא איכפת להם שהם מפסידים שעות שינה, שעות לימודים, פעילויות עם המשפחה, משחקים של הקבוצה האהובה עליהם. הם רוצים להיות רק לידי. אני אוהב אותם כל כך. במיוחד את צליל. היא כל כך מיוחדת. היא כל הזמן לידי, מדברת איתי, מחזיקה לי את היד שכואב, נשארת לשבת איתי עד השעות הקטנות של הלילה…
אתמול הלכתי עם החברים לקולנוע. היה כל כך כיף שוב לצאת, לראות עולם, להשתחרר מהמועקה של המחלקה בבית חולים.
בהקרנה היום אמרו הרופאים שהגידול מצטמק, שיש לי סיכוי! אני כל כך מתרגש!
אני לא יודע מה המחר צופן לי. אבל אני ממשיך להאמין שאני יבריא. אני יודע שאני יבריא!

סיימתי להקריא. הרמתי את המבט מהיומן הכחול. דמעות היו בעיני כולם, וגם בשלי. הציפורים צייצו, הפרחים פרחו. ובמרחק כמו עשרות מטרים עמד קבר טרי אחד, שעליו מונחים זרי פרחים. מצבה עדיין אין לו. רק שלט אחד קטן שכתוב עליו באותיות דפוס: עידו.
סגרתי את היומן, וצעדתי לכיוון הקבר, שהשאר מאחוריי.
הנחתי את היומן על הקבר. כיסינו אותו בעפר.
התחלנו לחזור אבל אני הסתובבתי עוד פעם בשביל לראות את הקבר. \"צליל את באה?\" שאלו אותי כולם. \"עוד רגע\" אמרתי.
ראיתי רק את הקצה של המחברת מבצבץ מתוך החול.
\"גם אני אוהבת אותך\" לחשתי.