"יומן החיים"-פרק 25 עד פרק 31

"יומן החיים"-פרק 25-יום עם אבא…

יומני….קרה משהו מיוחד….אבי החליט להשלים….באורך פלא…אחרי שנים.
זה היה יום שישי,בדיוק סיימתי ללמוד,הייתי עצבני ועייף ובדיוק אמרתי ביי לאניס….כמה שהתגעגעתי אלייה….היא המתנה הכי טוב שקיבלתי ואקבל בחיי…היא מוסיפה לי אור ועניין לחיים…וכל ליבי שלה…היא מושלמת בחיי…אם תכיר אותה אתה עלול להתאהב בה…בקיצור אחרי שליוותי אותה הביתה והמשכתי ראיתי כי אבא שלי התקשר אליי,חשבתי שזה היה בטח עוד מהפעמים שהתקשר ודיבר בקול קר כי חיפש את אחי,חזרתי עליו ואז הוא ענה ואמר:" איפה אתה?!"
עניתי:"דווקא ליד העבודה שלך,למה??"
הוא אמר:"אז תחכה לי ליד התחנה המשטרה אני בא לאסוף אותך",
הייתי בהלם חשבתי שהתבלבל ביני לבין אחי אבל אמרתי לעצמי נזרום,נתנקנו את השיחה וחיכיתי לו.
אבא שלי הגיע,נעצר,פתח את הדלת ואמר:"נוו למה אתה מחכה כנס כבר",
הייתי עוד יותר בשוק חשבתי אולי הוא השתגע או משהו אבל התקדמתי ופתחתי את הדלת,נכנסתי,התיישבתי ואז הוא נסע,אחרי שעה של נסיעה חזרנו הביתה ואז הוא התעורר….הוא התחיל להגיד שאני בזבוז ושאני לא בסדר ועוד מלא…תוך כדי אני עוזר לו להעמיס שקים של חול לגינה שלו…שקים ששקלו יותר ממני,סיימנו והלכתי עם דמעות בעיניים ואז אני שלחה הודעה….רציתי לספר על הכל אבל ברגע שאמרה:"הכל מעולה אצלי,ואצלך??",
נעצרתי…כמו שהיה ויהיה תמיד,אמרתי:"הכל טוב",
והמשכנו לדבר ולדבר בטלפון,בכל ליבי רציתי לספר לה,באמת כי רק היא מרגיע אותי תמיד, אבל היי….מי אני שאתחיל לבאס…אני אוהב אותה כל כך….אבל יותר כשהיא מחייכת כמו תמיד,יש לה חיוך כובש,בחלומות שלי אני אוהב לדמיין אותה מחייכת עליי וככה המצב רוח עולה לי,אבל אחרי שסיימנו לדבר הגעתי הביתה,נחתי ואז אמא התחילה לצעוק,חצי שיגרה כבר,אבל עדיין בתוך תוכי שמחתי,יש לי אותה לצדי…אבל לה יש אותי…זה מה שהעציב טיפה,אבל נחשוב חיובי אההה יומני,יהיה טוב.
לילה טוב לך יומני….חצי סיפור טוב כמו שהבטחתי.

"יומן החיים"-פרק 26-סוף….?

היה זה יום שהיה…טוב יומני מצטער אבל אין לי מילה לתאר את זה…,אבל אסביר מה היה.
בבוקר שהתעוררתי הייתי שבוז מת,בנוסף היה לי קול בראש שאמר לי:"תמשיך לישון למה ללכת לבית הספר",
רציתי להקשיב לו….אבל מיהרתי מידי לבצפר)יחי האירוניה(.
בהפסקה הגדולה הלכתי עם ארתור לעשן סיגריה אבל לפני שהגענו למחששה ראיתי את אניס יושבת עם כל החברים שלנו ואני בראש שלי:"גאד…איזה בנאדם מדהים היא….איך הייתי רוצה עכשיו לבוא אלייה ולנשק אותה",
כמובן שזה ימשיך להיות רק חלום לבנתיים,אבל מקווה שזה ישתנה פשוט…,לבנתיים רק אמרתי שלום והמשכתי ללכת,הגענו למחששה והתיישבנו שם ושמענו מוזיקה והתחלנו לדבר על פוליטיקה,היה מצחיק ממש,זה אחד הויכוחים/ההשלמות אחד עם השני הכי טובים שלנו.
אחרי שסיימנו את הלימודים ידידה שלי התקשרה אליי…בוכה…התחילה לספר על המשבר שלה….התחלנו לדבר והרגעתי אותה והסברתי לה שהכל טוב ושיהיה טוב,היא נרגעה ואז ניתקה מהר ואמרה:"אההה ומצטער לא נוכל להמשיך לדבר לחבר שלי זה מפריע מאוד…)ואז ניתקה(",
לא כעסתי או משהו או שהרגשתי מנוצל בדרך זו או אחרת,הכל טוב ויהיה טוב כמו שאוראל ז"ל היה אומר.
ואז התחיל להיות מוזר יותר ויותר….התחיל לכאוב לי החזה ממש…הלב הרגיש פתאום חזק יותר….כואב יותר….פגיע יותר…,תיארתי לאמא שלי את המצב והיא אמרה לי:"זה יעבור לך תעשה מקלחת",
הלכתי להתקלח,עשיתי מקלחת במים חמים ועם האדים שעלו…כן גם הכאבים עלו….פתאום המרחק בין באור הלבן לבין מקומי…לא היה יותר מצעד אחד קטן….צרחתי לרצפת האמבטיה…מכל כיוון אני רואה רק מים,הרגשתי שאני נמצא בתוך האוקיינוס,לבד מוקף במים….אין שום דבר סביבי…שום דבר….הרגשתי את עיני נסגרות לבד ולאט לאט,אך בשנייה אחת…ראיתי יד מושטת לכיווני,תופסת ומושכת אותי,בבום אחד היו אלה מים הקרים שהצילו אותי.
הלכתי למיטה,שמתי את הראש על הכרית,רציתי לישון אבל הייתי חייב לספר זאת….אז סיפרתי לך…אתה היחידי שיודע יומן יקר שלי,ועכשיו שיהיה לילה טוב.

"יומן החיים"-פרק 27-בדד

היה זה יום מוזר….ממש מוזר,זה היום שבו הייתי…אני ו…אני.
הבוקר היה שונה משאר הבקרים,כשהתעוררתי היה שקט,אף אחד לא היה בבית,השעה הייתה 8:00 בבוקר…וזה היה שבת,אבל אף אחד לא היה,הרגשתי בתוך חלום…שרק אני נמצא בעולם.
יצאתי מהמיטה והלכתי למטבח,שמתי מים בקומקום להרתחה שיהיה לנס קפה שאני שותה בבוקר,סיימתי להכין ויצאתי למרפסת והדלקתי סיגריה,בין שכטה לשלוק קפה חשבתי מה הולך ואז אמא התקשרה לטלפון בית,עניתי והיא סיפרה לי שהם הלכו לסבתא שלי ופשוט לא רצו להעיר אותי,טוב לגיטימי להעיר אותי זה קשה,תמיד אמרתי כמו סבא,בעד שלום או בזמן מלחמה או ירי טילים אני לא להעיר אותי משינה,ממני העצלן לקח דוגמא.
חזרתי למחשבות אבל סיגריה אין אז הדלקתי עוד אחת,מרגע לרגע מתחיל כאב חדש בחזה,הפעם מעין כאב של משהו שחוסם את הלב,משהו שמכביד עליו,עצרתי את המחשבות על משמעות חיי בעולם ופשוט נפלתי על הרצפה,העיניים התחילו להיסגר אבל הלב רצה שיסגרו ומכמה סיבות ואחת מהן כי רצה לדעת לאיזה הרפתקה נגיע,הן נסגרו,לאט לאט הלב ספר עד עשר ולאט לאט נהיה לו אור בוהק ולבן,שהגיע הספירה אחת….ביום מסך שחור,אחרי כמה דקות אני רואה דלת,היא נפתחת ודרכה אני רואה את כל חיי עד אותו רגע וקול שאומר:"לא לוותר כי ארוכה הדרך",
בבום אחד התעוררתי,בשנייה אחת חזרתי לנשום,את ההרגשה הזאת חוויתי אולי 3,4 פעמים בחיי.
קמתי מהרצפה עם הרגשה של הנאגובר מוזר,אני זוכר הכל אבל כל רגש והרגשה בגופי מוזרה…כאילו נולדתי מחדש….אבל לרגע בלי היכולת לראות,אחרי זה לשמוע,אחרי לדבר ואחרי זה להריח,אחרי שהכל נגמר נשאר סימן לכל חיי….כל פעימה ופעימה של הלב אני מרגיש בבירור רב….מתי מאיץ מתי מתחלש ובכל מחשבה עצובה….מרגיש כאילו אני מת…כאילו כל הגוף שותק ומתרכז בלב.
בערב אמי והאחים חזרו אבל לא סיפרתי על מה שקרה,זה הסוד שלי ושלך "יומן החיים".

פרק 28-עוד יום לאוסף

יומני….ימים על גבי ימים שאני במורדות…לצערי אספר לך עוד אחד כזה.
הבוקר היה נחמד דווקא הפעם,התעוררתי ליום שטוף שמש,התעוררתי לבית שקט טיפה אבל הגיוני זה היה יום שבת,כולם ישנו בבית לכן חזרתי גם אני לישון,כל כמה דקות אומנם התעוררתי אבל זה היה סבבה.
התיישבנו לאכול ארוחת בוקר כל המשפחה וזה היה כיף כי כולנו מאוחדים ביחד כמו תמיד,סיימנו לאכול ואמא שלי אמרה לי:"אור אבא ביקש ממני להגיד לך שאתה חייב ללכת אליו כי הוא רוצה שתבוא",
הלכתי עליו והיינו בגינה עבדנו עלייה,ניקינו אותה,קטפנו פרות והיה כיף כזה אבל עד שחזרנו הביתה,כשחזרנו הוא נזכר שוב פעם כמה אני מבזבז את חיי וחבל שלא הלכתי לבית ספר ולא שהתנהלתי ככה וככה,הייתי הרוס מהשיחה והוא חזר למחשב שלו.
הלכתי למחסן כי להרביץ טיפה לשק איגרוף,כשאני עצבני זה עוזר ובמיוחד בלי כפפות כי אז הכאב בידיים ולפעמים הדם עוזר לך להעביר הכל,בגלל זה יש לי הרבה צלקות קטנות בידיים,כדי להזכיר לי שלכל דבר שאנחנו עושים יש משמעות ויש תוצאה,וזו התוצאה של העצבים שלי…אחרי זה…עדיין הייתי הרוס אז שכבתי על הרצפה מוטל שם כמו חסר בית,הייתי באפיסת כוחות ואז ראיתי שם שבירי בקבוק זכוכית של בירה…הרמתי חתיכה….עצמי עיניים….ועברתי איתה על העור של גופי…על הידיים ועל הרגליים…לא נפצעתי…כי הייתי בהכרה….אבל עשיתי זאת כדי להזכיר לי שהכוח לחיות…ולמות…מוטלים בידיים שלי…וזה עניין של שנייה ההחלטה אם כן או לא…רק שנייה אחת…חתכתי את עצמי ברגל…פעם אחת שעשיתי זאת…כדי לזכור שיש גם הזדמנות שנייה לכל בנאדם…השאלה היא אם אנחנו מוכנים לקבל אותה או לא.
ישנתי אצל אבא שלי בחדרי הבודד…השקט ומפחיד…נרדמתי עם דמעות על הלחי….נרדמתי והיום אני מספר לך זאת….תאמת שהתגעגעתי נורא לספר לך את חיי…כי אני אף פעם לא קורא את מה שאני כותב…אני פשוט כותב לך ומשאיר זאת לך…אז לבנתיים שיהיה לך בהצלחה יומני היקר….יהיה טוב בעתיד בסך הכל.

פרק 29-השיטה להוצאת הכל…

היי יומני…ארצה לספר לך משהו….בטח את תוהה איך אם יש לי כל כך הרבה בעיות אני עדיין עומד ישר…אז הנה התשובה….אני מחזיק בבית של אבא חדר כושר קטן….עם משקולות ושק איגרוף….ופשוט….לדוגמא היום….אחרי חצי שנה של סבל עם ברכיים…המוות של אוראל….חוסר אונים שלי מול אבא….ומריבות עם חברים וכאבים לא פוסקים בחזה…החלטתי לעשות עוד אימון שלי…אז מה שאני עושה זה ככה….לובש קצר כמה שיכול)בלי חולצה,מכנס גלישה קצר ויחף(,סוגר את הדלת של המחסן,שם שירים שעוסקים בהרמת הנפש,ומתאגרף במשך שעה או שעתיים)תלוי ברמת העצבים( מול השק איגרוף בלי הפסקה וללא מנוחה ואז שמתעייף ומרגיש שבור ולא יכול יותר….אני מרים כל משקולת שיש לי בבית עשר פעמים בכל יד ואת המוט של המשקולות עשריים…ואז אחרי הכל מתקלח וחוזר הביתה….כדי למלא מחדש את מה שהספיק להתרוקן…וככה כל חצי שנה מאז שידעתי לתת אגרוף,להרים את עצמי ולעמוד יציב זה הפתרון שלי לכל….וזה עוזר…

פרק 30-ארבעה ימים שהם נצח.

יומני…רציתי לספר לך על מה עבר עליי בזמן האחרון.
אלה היו כמה ימים שחברתי הטובה אניס לא הייתה לידי….לא כי היא לא רצתה…אלה הגורל רצה….ואני אמרתי לעצמי שמגיעה לה קצת שקט ממני…וזה בא בטוב בשבילה….אלה היו ימים קשים…ולא רק פיזית….
זה התחיל ביום שישי…מהרגלי הייתי מבלה איתה…אבל היא חא הייתה בעיר היא נסעה…ואני…מקידוש….לכיבוי הנרות של בשבת שנכבות לבד….יש רק כמה שעות…אבל בראשי כנצח….כי ראשי היה מלא בדאגה לה….וגופי…בלחץ אדיר…באותו יום אחרי הקידוש אני ואמא רבנו….צעקות בכל הבית…יצאתי החוצה לסיבוב…ישבתי באיזה מבוך שהיה בגן ציבורי בעיר…נשכבתי….הייתי אחוז דיבוק…לא יכולתי לזוז….רק בראשי היא הייתה…החיוך הענק והיפה שלה…שהתגעגעתי עליו נורא…ומחכה לראות אותו.
יום למחורת עבר כמעט אותו הדבר….רק אם טויסט….במוצ"ש סיפרה לי שחזרה….הייתי מאושר שחזרה…דאגתי…ושמחתי לדעת שהכל טוב איתה…כי אצלי לא היה…הייתה לי פציעה…חזקה…הייתה כוס זכוכית שנשברה בחדר שלי…לא ידעתי על זה…וכשנפלתי…נחתכתי באזור הצלעות….אבל בסדר בקטנה לא כאב…מה שהראש רצה זה לדאוג לה ולחשוב עלייה….
יום ראשון ראתי אותה…סוף סוף…כל כך שמחתי לראות אותה…אבל היא הייתה עסוקה…לא עזבו אותה במנוחה…היא מוכשרת אז לפעמים לא יכולים בלעדייה…זו מילה קטנה לפעמים…,באותו זמן…התעלפתי…לאחר זמן רב שזה לא קרה….פשוט נפלתי על הרצפה…אחרי אולי עשר דקות קמתי…ופשוט ברחתי משם…לא רציתי שתראה אותי….אחרי יום עוד פעם כמה שניות…טובות כללל כךךךך…כי הייתה שם לידי…אחרי זה רק סוף סוף ראיתי אותה לידי…איתי…ושמחתי כללל כךךך….זה היה שווה את כל התעלפויות….פציעות…צעקות…מריבות….משברים הכל….העיקר ראיתי אותה שוב מולי…בין ידי…איתי ביחד….היא אומנן האשימה את עצמה על הימים האחרונים אבל זה לא נכון…כי לא אשמתה היה….אלה שלי…ואני אגיד לל משהו יומן יקר שלי….כשאדם כותב משהו….יומן,ספר,שיר וכדומה….הוא כתוב אותו בשביל בנאדם אחד…ואני יודע מיהו…הוא היה האדם שאנמ רוצה שיפתח יומני ויקרא אותו…האדם הזה…אני יודע מיהו….אני רק מקווה שגם הוא יודע….שאת כל זה אנ כותב בשבילו….

פרק 31-"יום שלא קרה"
אז,שלום לך יומן יקר שלי,אני רוצה לספר לך על תקופה מיוחדת בחיי…תקופה שהייתה לי שונה ומוזרה….תקופה של זמן אין סופי של אהבה…ודאגה…ורצון….ואמונה….
היה זו תקופה של מעיין ריחוק ביני לבין אניס….לא בכוונה פשוט חשבנו שאנחנו יודעים מה טוב אחד לשנייה,היה מעיין העלמות כזאת…ורציתי לספר לך שלא אצלי…כאילו כן…נתתי לה שקט,מנוחה,חופש ממני,קצת לנפש שלה…קצת בשבילה…,אבל אם הזמן,"זמן",אולי שבוע בגג של יסוריים…לא יכולתי,אז חטאתי וחזרתי להסתכל עלייה…לשמור עלייה מרחוק,הייתי שומע "אניס" הייתי מנסה להקשיב יותר ואם היו אומרים דבר רע לא הייתי יושב בשקט,ושתסלח לי יומני…אבל גם עקבתי אחרייה פעמים רבות כדי לראות לפחות מרחוק שהיא מגיע.
פעם אחת קרה משהו…משהו שלא סיפרתי לה…,יום אחד…בשעה מאוחרת…ובדיוק ראיתי אותה הולכת לבד…אז הלכתי אחריה במרחק בטוח…אחרי שעברה גן קטן ראיתי שלושה בנים שמסתכלים עלייה…אז ראיתי שגם קמו בשביל ללכת אחריה…אז הושבתי אותם על הספסל ואמרתי להם שקר גס…שאני "החבר שלה" ושיעזבו אותה בשקט…שתיים הסיכמו….השלשי פחות,השלישי היה שיכור…ודקר אותי בבטן עם זכוכית של הבקבוק ששבר שעה לפני אולי על המדרכה,הם ברחו…נשארתי על הרצפה,קמתי והמשכתי ללכת…כמובן שהגיעה הביתה…ראיתי אותה דרך החלון…עם חיוך ענק…ושמחתי….
זה היה ככה שלוש פעמים.
אסל החיוך על פנייה היה שווה את זה כל כך…הידיעה שהיא בסדר…היא משמחת…וחשובה לי נורא.
כי היא כל עולמי.
לילה טוב לך יומן יקר…לילה טוב