"יומן החיים"-פרק 23-יום חרא,חבל שהתעוררתי לחיים.

מה אני מספר לך יומני,התחייבתי לדברים טובים….אבל הנה…ירידה אחת חזקה,כבר שהתעוררתי אני רואה את אמא שלי בכניסה לחדר מסתכלת עליי בעצבים ואז יוצאת מהחדר,בין זה שאני מתלבש לבין הצעקות שלה עליי הבנתי כבר שעשיתי טעות…טעות אחת קטנה….וזה שהתעוררתי,רק חבל שהבנתי את זה באיחור כי אם הייתי יודע בדיעבד שזה יקרה הייתי חוזר לישון פשוט.
אחרי שאמא נרגעה שאלתי:" כן אמא עכשיו את מוזמנת לספר לי מה קרה??",
היא זעמה והתחילה לצעוק וקולה החזק פיצץ את ראשי פשוט,בין דבריה שמעתי משפטים שלא כל כך אהבתי,אבל התרגלתי לשמוע:"…אתה חרא של בן…","…ילד השטן….","….כפוי טובה…..","….את לא עושה כלום,פשוט כלום,חיי כמו עבדי….",ועוד הרבה דברים….אני רק אחסוך אותם לך,זה נגמר בכך שיצאתי מהבית עם דמעות קטנות,רציתי רק ללכת לקנות משהו לשתות וסיגריה אבל בעיה קטנה וזה שיניים כסף ובין המחשבות של מה שאעשה ניזכרתי שלקחתי סיגריה מאמא שלי בלילה לפני אז הוצאתי מהכיס אבל אז ראיתי מישהי שהכרתי,לא הרבה רק שלום שלום אבל היא הייתה עצובה,אומנם לא אמרה זאת בקולה אבל הבנתי זאת לפי המבט שלה,הכנסתי את הסיגריה לכיס,ניגבתי את הדמעות,העלתי חיוך מזויף,פתחתי את השער של הבית והתחלתי לדבר איתה,להצחיק אותה,היא סיפרה שבדיוק חבר שלה נפרד אז אמרתי לה:"שמעי…קודם כל הכל לטובה,אבל קודם קודם כל,הוא אדיוט שוויתר עלייך,הפסד שלו,יום אחד הוא יבין,לבנתיים מה שנשאר לך זה לבכות על אדיוט אחד או לתת הזדמנות לחכם לשנות את המצב הרוח שלך ולהחליף אותו בו",
הנהנה בראשה והלכה קדימה.
אחרי שעתיים שעישנתי אולי עשר סיגריות מרוב עצבים ועצב הטלפון שלי צלצל,זאת הייתה האמא שלי,היא ביקשה ממני לנסוע לאבי ולבקש ממנו מזונות,אמרתי לעצמי אולי אבקש ממנו על הדרך דמי כיס שיעזרו להתנהל בעצמי,חרא החלטה,אני מצטער עלייה כל כך כי שביקשתי את זה,כיתת הירי האכזרית ביותר בעולם פתחה בירי נגדי,לכיתת הירי הזאת יש שם והוא"אוצר המילים של אבא שלי",
לא תפגשו ולא מאחל לאויבי לפגוש אחת כמוה, הכיתה הזאת רצחה והרגה והכי אכזרי,לא השמידה או ועשתה וידואי הריגה אלא נתנה לי לדמם למוות,לדמם את הביטחון העצמי ואת האמון העצמי שלי החוצה,בכך שרק סיפר לי על כמה שאני כישלון ושאין לא במה להתגאות בי,עד כמה אני מקור שנאה שלו לעצמו,עד כמה שאני כבשה שחורה,עד כמה אני לא בסדר כי כשהוא יושב עם החברים שלו אין לו מה לספר כמוהם על הילד שלו,עד שכל זה נגמר רציתי רק לשלוח הודעה לאניס ולדבר איתה…להיפגש איתה….אבל היא הייתה עסוקה…לא רציתי להפריע לה אז ששאלה עם זה משהו דחוף אמרתי לא….רק נתתי….רק נתתי לדמם לצאת….עם מזלי כיצאתי העצבים מהבית של אבי היה מסמר בולט שחתך את רגלי,חתך רציני….כמו תמיד דם לא מפריע ולהפך….אני אוהב לראות את הדם זורם,נכון שזה מוזר אבל זה פשוט כי אני לא מרגיש את הכאב…באותו היום קיללתי את חיי על כך שאני לא יכול לתת לעצמי להוציא את כל מה הרגשתי בעזרת כאב…אבל הכאב שהרגשתי בליבי היה גדול מידי,שום דבר או שום יצור חי לא יכל להכיל את זה או חלק מחיי,אבל לא נורא….דיממתי את דרכי הביתה ושמחתי על דבר אחד…שעזרתי לאותה אחת….אני הבנתי באותו יום שאיני צריך לחכות שיציאו לי עזרה,אלא לא לחכות או לרצות,אם ליבי שרד את אותו היום,אז אשרוד כבר את הכל ואם יגיע דבר יותר גרוע אז לא נורא זה רק יחזק,

טוב אמא מתחילה עוד פעם לצעוק,נדבר מחר כבר יומני,
תאמת שאתה הדבר היחיד שמצליח לשמוע את כל התלונות שלי והבכיינות בלי להישבר,אתה באמת "יומן לחיים".