"יומן החיים"-פרק 18-לילה של מחשבות

שישי,כן יומני עוד אחד מימי השישי המטורפים שלי,אני וארתור עולים לבית הספר,אני מחזיק ביד אחת סיגריה ובשנייה בלו,אני וארתור כמו תמיד מאחרים לבית הספר והמחנך האהוב שלי מחכה לי בכניסה לכיתה ונותן לי כאפה על האיחור,למדנו באותו שישי דווקא קצר אבל זה לא הרגיש ככה כי בראש שלי חשבתי על אניס,חשבתי אם אני באמת זה שמיועד לה,אם אני זה הבחור שצריך להגשים את חלומותיה,ומה עם מיה,האם אולי היא זקוקה לי בכלל,אולי אף אחת מהן או מכל אישה בעולם לא זקוקה לי בתור בעל או חבר,הייתי עסוק בשאלות האלה במשך ימים על גביי ימים ולילות על גביי לילות,לא ידעתי מה לעשות כבר,הייתי עובד עצות,כן עד כמה שזה מצחיק שאותו האדם שהיה מדבר עם אחרים ומנסה להשפיע על דעתם ולעזור עליהם,דווקא הוא לא מצליח לענות על שאלות כל כך פשוטות,באותו השישי יצאתי לבד כי החברים שלי לא יכלו לצאת בשעה הזאת אלה יותר מאחור," חיות לילה".
כשהלכתי לבדי,משוטט מגן לגן,מרחוב לרחוב ומחבורת ילדים לאחרת,הרגשתי שאני אדון לעצמי,שאני באמת קובע לעצמי את הבחירות שלי אבל הדבר היחידי שלא ידעתי לקבוע לעצמי זו דעה,אחת שיכולה לפגוע במישהו אחד אבל לשמח אחר,אמרתי לעצמי אולי אני אכריז שאינני רואה או חש באהבה,שאיני יודע מה זה וכך להיפתר מההחלטה אבל בנינו,זו דחייה של קץ כלשהו.
כשראיתי שאינני רצוי בשום מקום או בשום חבורה אז הייתי בכיוון הבית אבל אז הייתי חייב להתיישב בספסל,נחתי כמה דקות ואז התיישב לידי נער צעיר,הוא הזכיר לי נורא מישהו,מישהו שראיתי בתמונות של המשפחה לא סתם,הנער התחיל לפתח איתי שיחה וסיפרתי לו את סיפור,את מה שעובר עליי ואז הוא ענה:"בנושא הזה אתה חייב לעבוד לפי הלב,במקרה כזה הלב הוא מעל הכל והמוח הוא רק מייעץ",
הנהנתי בראשי והבנתי שהוא צודק ואז הוא קם ובה ללכת ואז אמרתי:"רגע!!,מהו שמך,למי אני צריך להודות אינני יודע",
אז הוא אמר:"אל תודה לי,קטוננתי מלשמוע תודה,יהיה טוב בסך הכל אל תשכח(הוא קרץ אחרי שסיים)",
אבל לא הפסקתי,עמדתי על שלי ולכן שאלתי:"מה שמך??",
הוא ענה לי:"אוראל(הייתי בשוק שאמר את השם ובאתי לשאול איזה אוראל אבל הוא הקדים ואמר),כן זה אני,סבך",
ורץ לתוך החושך ונעלם,הייתי בהלם יומן,באמת ,הלכתי הביתה כאילו ראיתי רוח,באמת ראיתי תאמת,הלכתי לישון ישירות,היום שבת ואסור לכתוב אז יומני נדבר.