יום שרציתי לחזור

אימא ואבא שלחו אותי מחוץ לארץ לדודים,הם אמרו שזה לטובתי.
כי כולם שנאו אותי בבית הספר,אני סבלתי כול יום,כל יום
ירדו לי דמעות.אני לא יכולתי לעצור את זה.
אז אני עמדתי בכניסת הרכבת,היא התחילה לנסוע
והייתי מיסתכלת אחורה ורואה את אימא שלי בוכה,
אני לא יכולתי לראות איך שהיא רואה אותי נוסעת רחוק רחוק.
אז אני לא רציתי לנסוע רחוק לאן שאני לא יודעת.
ירד ערב,אני החלטתי שבבוקר אני עוזבת את הרכבת…
אני קמתי מהמיטה לי לקחתי את כל הדברים שלי.
ואז אני פתחתי את הדלת באומץ וקפצתי.
אני היתעוררתי אחרי זמן,וראיתי את עצמי שאני בשדה.
אז אני הלכתי אחורה איפה שמשם אני נסעתי,
כל יום אני פגשתי מישהוא שעזר לי,
אפילו פגשתי משפחה שקיבלה אותי לזמן רב
וכשאני גדלתי אחרי 5 שנים אני שוב ושוב
ניזכרתי לאן אני הייתי צריך לחזור
ואני ברחתי מה"בית" שלי
אני הלכתי והלכתי ימים שלמים
ואז אני סוף סוף ראיתי את הבית היקר שלי
אז אני רצתי לשם בלי שום סיבה.
אני פתחתי בשקט את הדלת של הכניסה
אני היייתי ניזכרת מה זה הבית האמיתי שלי.
אני הלכתי בלי שום רעש,אני ראיתי את אימא שלי
במטבח מבשלת ארוחת בוקר לאבא.
אני צעקתי לה:" אימא"!
היא היסתובבה לאחור ראתה אותי
היא היתחילה לבכות מרוב שמחה
ורצה אליי וחיבקה אותי חזק.
אימא שלי צעקה על כל הבית:"מילה חזרה הבייתה!"
אח,אחות,אבא שמעו אותה ורצו למטה.
ואמרה לי:"סליחה שעזבנו אותך".