יום ראשון הארור

היום אני באמת מאושרת, יש לי חיים טובים, משפחה טובה, אהבה, חום, ושפע של שמחה בקיצור.
בתור ילדה שנאתי את ימי ראשון, באמת ששנאתי אותם כל מוצאי שבת הייתי מתבודדת ועצובה כי ידעתי שיום ראשון מתקרב אבל עודדתי את עצמי בכך שאמרתי לעצמי "שאם יום ראשון עובר כל השבוע עובר" וכך זה באמת היה אומנם ביום ראשון היה זה סבל אמיתי הייתי בוכה בסתר בכיתה מרוב פחד של מה שעומד להיות לי וגם אף אחד לא היה יכול לעודד אותי מפני שאף אחד לא ידע ולכן גם אף אחד לא ידע מדוע אני פוחדת כל כך.
כשהגעתי הביתה פחדתי, רעדתי כי ידעתי מה מצפה לי אבל התגברתי היום ימים שהיו גרועים יותר היו ימים שהיו טובים יותר ותמיד התנחמתי בזה שבסופ"ש אני אראה את אבא, כל הזמן חשבתי על מכה שלא הערכתי את זה שהייתי איתי בסוף שבוע.
לאחר הסבל של הבדיקת כינים, החומר השורף, הגזירת ציפורניים הכואבת נשמתי לרוויה כי ידעתי שרק בעוד הרבה זמן אני אסבול את זה שוב מפני שהיה זה חופש מתקרב ובחופשים אני אצל אבא.
ביום רביעי בלילה נסענו לאבא הייתי כל כך שמחה ורק חיכיתי לרוץ לחבק אותו וזה באמת מה שעשיתי חיבקתי אותו חיבוק חזק חזק כי ידעתי שאני בטוחה ומוגנת.
לאחר החופש שהיה אמא החליטה להשאיר אותנו אצל אבא לתמיד ואף בזמן האחרון עברה לגור איתנו והיום אני באמת מאושרת, יש לי חיים טובים, משפחה טובה, אהבה, חום, ושפע של שמחה בקיצור.