urila

יום עיון

urila 10/02/2017 2 תגובות

הדף במעטפה החומה, המוכרת, זימן אותי ליום עיון ביום ראשון הקרוב בבסיס צבאי שנמצא על-יד עיר קטנה במרכז. לא ידעתי על מה.
ביום ראשון ישבנו, עשרים איש, בחדר, בקומה השניה של בנין בבסיס. קצין צעיר, הציג את עצמו בשם משה, והסביר שאנחנו מיועדים למלא תפקיד של סמלי מודיעין. בבסיסים של החיל יש הרבה חדרי מודיעין לא מאורגנים ולא מסודרים. אנחנו נהיה אחראים לחדרים האלה נטפל בהם ונדאג שיתפקדו כמו שצריך.
– "תכף תשמעו סקירות על המצב ואחר-כך יסבירו לכם את הפרטים של התפקיד".
משה עזב את החדר ובמקומו בא קצין ונתן לנו סקירה על סוריה. מה רצתה להשיג במלחמה, מה השיגה בפועל, ולמה היא מצפה בחדשים הקרובים.
ישבנו בזוגות על יד שולחנות בחדר שנראה ככיתה של בית-ספר, בבניין אשר בגלגולו הקודם היה כנראה בית מגורים. בחלון נראתה גדר גבוהה, מכוסה בשיח מטפס, שהקיפה את הבסיס. מעבר לגדר היה בית רגיל של עיר, ובכמה חלונות הונחו שמיכות ומצעים לאוורור. מחלון או שנים נשמע רדיו.
הקצין סיים את הסקירה ואחריו בא מישהו אחר ונתן סקירה דומה על מצרים. מה רצתה, מה השיגה ולמה היא מצפה. אחריו בא סמל להסביר לנו מה לעשות.
– "תראו, בכל חדר מודיעין כזה יש פלקטים שתלויים על הקירות, וכל הזמן מגיעים פלקטים חדשים, מגולגלים בחבילות שממלאות את החדר עד שאין מקום ואי אפשר לזוז. תורידו את כל הפלקטים הישנים מהקירות, תשימו במקומם את החדשים, ותזרקו את כל המיותרים. אחר-כך התפקיד שלכם יהיה לעדכן כל הזמן את החדר ולהחליף את הפלקטים התלויים באלו שיגיעו במקומם."
– "עכשיו תעברו אצל הפקידה והיא תיתן לכל אחד צו לאן הוא נוסע. תגיעו למשרדי הקישור של היחידות שלכם ושם ידאגו לכם להסעה".
יצאנו מהבסיס, והשכן שישב איתי ליד השולחן פנה למגרש החניה. שאלתי אותו אם אפשר להצטרף, והוא הזמין אותי למכונית ופינה את התיק מהמושב לידו. בדרך סיפר שהוא מיועד להיות בבסיס רפידים. הוא כבר היה שם ומכיר את המקום, לא משהו.
– "ואיפה אתה תהיה?"
הסתכלתי על הטופס.
– "כתוב פה י"ב חמש שש תשע. לא מכיר".
– "איזה כף לך".
– "למה?"
– "ג'בל-כוס".
– "אה".
המשכנו לנסוע בשתיקה ואחרי כמה דקות הגענו לעיר גדולה יותר. אמרתי לו תודה, ירדתי והלכתי ברגל למשרד הקישור של היחידה, שהיה לא רחוק, ונכנסתי לחדר של שלמה.
את שלמה הכרתי מהשירות הסדיר. אנחנו השתחררנו והוא נשאר בקבע, ועכשיו היה השליש. התחלתי להסביר לו את התפקיד החדש, אבל הוא כבר ידע הכל.
– "תבוא ביום שני בבקר ועד אז אני אכין לך כרטיס טיסה לסיני".
ביום שני היה מעונן, טפטף גשם והכביש היה רטוב. הגעתי ליחידה עם תיק המילואים ועמדתי להיכנס אל שלמה לחדר, אבל היה שם מישהו שניהל אתו שיחה ערה, ולכן התיישבתי בחדר הקרוב על ידו.
השיחה נשמעה דרך הדלת הפתוחה בין החדרים.
– "מה פתאום"? "לא יכול להיות. מאיפה זה בכלל בא?"
– "זה מה שהגיע הבקר".
– "אבל ביום שלישי יש לי צילום ויום אחר-כך ועדה רפואית".
– "תראה אבי, זה מה שהגיע. אני לא יכול לעשות שום דבר. תגיע ליחידת המעבר ושם יטפלו בבעיה שלך".
אבי יצא ועבר לחדר שישבתי בו, כשהוא ממלמל לעצמו משהו לא ברור, ואני נכנסתי אל שלמה.
– "בקר טוב, מה נשמע? נו, הכרטיס מוכן?"
שלמה הסתכל עלי. – "על מה אתה מדבר"? – "איזה כרטיס?"
– "מה"? – "לא הייתי פה בשבוע שעבר"? – "לא אמרת שתכין לי כרטיס לסיני?"
שלמה הוציא דף נייר מהמגירה והראה לי אותו.
בשורה הראשונה, באמצע, היה כתוב – "מברק". ובשורה אחריה:
"החיילים הבאים יפלטו מחיל-האוויר :"
בהמשך הייתה רשימה של שבעה שמות עם מספרים אישיים. האחרון ברשימה הייתי אני. בתחתית הדף היה חתום איזה סגן-אלוף מהשלישות.
לא ידעתי מה להגיד. – "מה זה?" שאלתי.
– "זה מה שהגיע הבוקר, אין מה לעשות. בוא, שב תחכה בחדר שיגיעו שאר האנשים. הנהגת תיקח אתכם ליחידת המעבר".
חזרתי לחדר האחר, התיישבתי והתחלתי לקרוא בעיתון ישן שהיה מונח שם, אבל איבדתי מהר את הסבלנות והנחתי אותו. אחרי עשר דקות הגיע עוד מישהו, ואחריו עוד אחד ועוד אחד, והיינו כבר חמישה, כולם לא מוכרים, אבל ידעתי שלאחד קוראים אבי.
שלמה החליט שמספיק כשעברה שעה.
– "תצאו למגרש החניה ואני אקרא לנהגת".
יצאנו, ואחרינו הנהגת, לבושה בחצאית מיני מעל רגליים שלא נגמרות. אבי ואני עלינו ראשונים לתא האחורי של הרכב, והשלושה אחרינו. הנהגת התיישבה במושב הנהג, סגרה את הדלת, הסתכלה בראי וראתה את אבי ואותי מתבוננים ברגליים שלה מתחת להגה. היא שמה את כף היד הימנית בין ירכיה בתנוחה של "בבקשה", ואחר כך התניעה. סובבתי את הראש וראיתי את שלמה מסתכל בנו במבט מהורהר.
– "חברה, תשמרו על עצמכם".
יצאנו לדרך ודמותו ההולכת ומתרחקת לוותה אותנו במבטה.
הנהגת האיצה ונהגה במהירות על הכביש הרטוב, וחשבתי שהכל ייגמר בעוד שתים שלוש דקות, אבל אחרי כעשרים דקות הגענו בשלום ליחידת המעבר, אשר, בימים רגילים, הייתה בסיס טירונות של בנות.
על מגרש, אשר צריף בצד אחד שלו וכמה עצי אקליפטוס גבוהים בצד האחר, הסתובבו כמה עשרות אנשים, אולי מאה, ואנחנו הצטרפנו אליהם. בדיוק כשירדנו עברה במקום חיילת נמוכה ושמנמנה.
– "חברה, יש לכם מזל, היום זה קשר". – "אתמול לקחו את כולם לשריון, אבל היום זה רק קשר".
בקיר של הצריף, בצד, היה חלון חסום בלוח עץ. מפעם לפעם הלוח הוסט הצידה והופיע חייל בעל פנים מטושטשות וקרא שם ומספר אישי של מישהו. ניגשתי ומסרתי את המסמכים שהיו איתי.
– "טוב, תחכה עם כולם". והחלון נסגר.
הלכתי והסתובבתי קצת בין האנשים, לא הכרתי אף אחד, ואחר-כך מצאתי פינה, עמדתי בה וחיכיתי. מאחור התנהלה שיחה ואי אפשר היה לא לשמוע.
– "אז לאבא שלה יש בית חרושת לנקניק".
– "אז הוא ישר עשה אותו מנהל מחלקה".
חלון העץ נפתח שוב ובעל הפנים המטושטשות קרא – "יוסי ועקנין", ואחר-כך את מספרו האישי. אף אחד לא ענה. – "יוסי, יוסי". אין תשובה.
פתאום מישהו נבהל,
– "מה? מי? מי קרא לצחי"?
– "קוראים לך יוסי"?
– "לא".
– "אז מה אתה רוצה, תהיה בשקט".
ואחר-כך,
– "יוסי, יוסי, קוראים לך".
ויוסי, שדיבר בצד המגרש, קפץ, נתקל במישהו וכמעט נפל, רץ לצריף ונבלע בדלת שלו.
הזמן עבר ומספר האנשים על המגרש התמעט לאט לאט. בסוף קראו גם בשם שלי. הלכתי אל הדלת, פתחתי אותה ונכנסתי פנימה.
בחדר ראיתי מולי שולחן רחב ומאחוריו ישב קצין צעיר עם פני ילד מחייכות, שהיו מבריקות מרוב גילוח, ועל ידו ישבה חיילת פקידה. הוא דפדף וקרא בתיק האישי שלי, שהיה מונח לפניו, אחר-כך הרים את עיניו, הסתכל, ומדד אותי מלמעלה למטה.
– "השם שלך".
אמרתי לו.
– "מה אתה עושה"?
– "סטודנט".
– "מצב משפחתי"?
– "נשוי".
– "ילדים"?
– "שניים".
הקצין דפדף עוד קצת בתיק, לקח טפס ומלא בו כל מיני סעיפים, בסוף חתם והרים שוב את עיניו.
– "טוב, אני שולח אותך לקורס צוותי טנקים".
נזכרתי פתאום באותו מעמד, תשע שנים קודם, כשעמדתי, לבוש בחולצת טריקו לבנה ובמכנסיים קצרים, מעט נפחד, מול קצין בעל שפם מרשים וגוף גדול ומאיים, אשר שלח אותי לחיל האוויר.
הקצין המחייך חיכה אולי שאגיד משהו, וכשלא אמרתי כלום, חיכה עוד רגע ואמר:
– "הפקידה תכין לך תכף צו. ביום ראשון תגיע ליחידת הקליטה".
יצאתי מהחדר, הלכתי לאט, עברתי את שער הבסיס והמשכתי לאורך הכביש.
במקום כלשהו, אולי בבסיס משמאל לכביש, ואולי במקום אחר, יש בנין משרדים ישן. בקומה השניה, בחדר ארוך, עומדים ארונות של מגרות ברזל, קיר מול קיר לכל אורכם, מהרצפה עד התקרה. המגרות צבועות באפור מתקלף, פה ושם צצה חלודה, ובמרכז כל אחת רשום שם. השם שלי היה רשום על מגרה בשורה השלישית, קצת מתחת לגובה הכתפיים, בצד שמאל של החדר, קרוב לאמצע. כשהמגרה נפתחת בקול חריקה רואים עשרים תיקים תלויים בין שתי מסילות, אחד לכל שנה. בכל תיק יש מעטפה גדולה, סגורה בנייר דבק וחתומה בחותמת. המעטפה הראשונה תפתח ביום ראשון הקרוב. בדף העליון שבה כתובים שמות חברי החדשים אותם אכיר. אלון מהקיבוץ שיהיה מקצועי בשטיפת כלים, שלמה החדש, חובש כיפה ובעל זקן עבה ושחור, שיקרא מיד "כבוד הרב", ז'ק שיהיה נהג ויתבלבל בין ימין לשמאל, מושיק, שלאבא שלה יש בית חרושת לנקניק, שמעון שיש לו סכין תפוסה בגומייה לרגל, מתחת לגרב, ליתר בטחון, אבי שהולך לועדה רפואית, אותו כבר הכרתי, ועוד רשימה ארוכה. בדף גם כתוב אהל הקלפנים בו אגור, אהל שבו האור אינו כבה עשרים וארבע שעות ביממה, גם כאשר משתוללת בחוץ סופה, ונהרות של חול זורמים בשני הצדדים לאורך השוליים שלו.
אבל את כל זה לא ידעתי. משום מה הרגשתי טוב. בבוקר, רק לפני כמה שעות, חיל האוויר פלט אותי, אבל כאילו עבר המון זמן, והכל הפך לזיכרון הולך ומתרחק. העננים, שהיו קודם בשמים, התפזרו, ואדים אחרונים של רטיבות עלו מהכביש המתייבש בשמש. בשולי הכביש ממול, על המדרכה, הלכו חיילים, כמה מהם לבדם ואחרים בקבוצות קטנות. רובם פנו לבסיס חיל הרפואה הסמוך. אני הלכתי על שולי הכורכר, בכוון ההפוך, ואחרי כמה דקות הגעתי אל הצומת. עברו עוד כמה דקות, הגיע אוטובוס ואסף אותי.