יום הצופה

הבטיחו לנו שעם המהירות האיטית של הרכבת. ועוטפי האוזניים החצי אטומים. בקושי נשמע את רעשי המנוע והאוויר השורק. איזה בולשיט. רצו לעשות את זה כדי שנתחבר אל השקט והטבע. בינתיים הרעש הורס לי את האוזניים. מכסי האוזניים האלה לא שווים כלום.
חוץ מהרעש, גם נורא קר לי, והרצועות האלה שחיברו לנו כדי שלא ניפול. הן לוחצות כמו המוות, וזה בלי שאני אזכיר בכלל עד כמה הן פשוט נראות לא בטיחותיות. לפחות לא חייבו אותנו הפעם לבוא על חאקי.

אני מסתכל שמאלה. מתקשה קצת להזיז את הצוואר. תקרת הקרון עליו אני יושב קשור, מעט מסנוורת. אף פעם לא ראיתי את תקרת הרכבת ככה. זה ממש מעניין. מרחוק אני רואה את… נדמה לי שזה ירון. כן, כן, הוא זה שעלה מיד אחרי. זה ירון. אני שם לב שהוא ממש מנסה להיכנס לתוך זה. הא עוצם עיניים והכול, בדיוק כמו שהרשג"ד אמר לנו לעשות. אבל אני רואה שקשה לו, שהוא מתפתל. חמש דקות בלי הטלפון וברור שככה הוא ירגיש. מצד שני כול הרעיון ה- "חינוכי" הזה ממש מפגר, והוא יודע את זה. אני לא מבין למה הוא משתף עם זה פעולה.
עכשיו אני מפנה את הראש ימינה. גם זו לא פעולה קלה. אבל ברור שזה שווה את זה. יעל יושבת בקרון שמימיני, מאחוריה ההרים הגבוהים שעברנו בהם לפני כמה זמן. סביבה, כמו סביבי, נמצע קרון חלק. החבלים המסורבלים עוטפים אותה וכאילו, לא יודע, מסתדרים עליה. מונחים בדיוק במקום הנכון.

גם היא רחוקה, אבל אני לא צריך יותר ממבט אחד כדי להיות בטוח שזו היא. היא כול כך יפה. כול כך קורנת. אני אומר לה את זה. היא לא שומעת ואני צריך לצעוק. היא מחייכת אליי וצוחקת. בגלל כול הרעש את הצחוק אני לא מצליח לשומע, רק לראות. אחר כך היא צועקת משהו חזרה. משהוא עליי. אני מחייך למרות ששמעתי רק בערך. "איזה רעיון נוראי זה. אה!" אני זורק. רררררררררר. הרעש באוזניים ממש בלתי נסבל. "אני דווקא חושבת שזה ממש נפלא! זה פשוט לזרוק אותנו לגמרי מחוץ לאזור הנוחות שלנו. להוציא אותנו מהקופסא!" אני מחייך לעצמי. לפעמים אני שוכח כמה היא יכולה להיות רצינית במה שנוגע לנושאים האלה. ילדה בת 13 שכול החלומות שלה זה להיות ראש תנועת הצופים בארץ. וכמובן לא לפני שתדריך, תרכז וגם תקים כמה שבטים. אני רוצה לומר לה עוד משהו על זה. היא עוצרת אותי. "תנסה להתחבר לשקט!" היא צועקת והפעם אני שומע ממש טוב. למרות הררררררררר…. "תנסה לרגע לזרום עם זה. השקיעו בנו הרבה. תנסה להתחבר קצת לעצמך!" אני מקשיב לה ומנסה, למרות שממש אין לי כוח.

היום יום הצופה. בשונה מבשנים קודמות, כול השבטים מציינים את היום ביחד השנה. באותו תאריך. זה בגלל שבדרך כלל כולם עושים דברים די פשוטים כדי לחגוג את זה. כתובת אש, מסדרים, סמינרים. בדרך כלל כול גדוד עושה את טקס המעבר שלו. כול הקפיצות מעל המדורות והעניינים הרגילים. השנה החליטו המפגרים לוותר על הכול ולעשות משהו מיוחד. משמעותי. הם החליטו לקרב אותנו, הילדים של היום, יותר אל עצמנו. ואל הטבע הנפלא של המדינה שלנו. הם החליטו שאנחנו ניסע ברכבת מקצה אחד של הארץ, עד לשני. וכול זה על גג הקרון, ולבד, כול אחד על קרון משלו.
עלו כול מני בעיות תקצוב. אבל הרעיון היה כול כך טוב עד שלא היו יכולים לוותר. ככה לפחות אמרה המדריכה שלי. אני שמעתי שראש התנועה הוא אח של אשתו של מנהל חברת הרכבות. וזו הסיבה היחידה שכול השטות הזו קוראת.

בכול מקרה, אני מנסה לחשוב, על הטבע ועל עצמי. לא מאוד הולך לי עם זה. במקום אני רק חושב על יעל. ואולי גם על הזקנה הזו שנכנסה היום לתחנה. זה היה רגע נהדר. היא פשוט עלתה על הרציף, באמצה כול ההכנות, באמצה הנאום של ראש ההנהגה, ודרשה לעלות לרכבת. אמרה שהיא ממהרת. ניסו להסביר לה שהרכבת סגורה היום. שהודיעו על כך באתר האינטרנט וגם בעיתון, שזה אקט חינוכי פדגוגי בשיתוף משרד החינוך. היא לא הייתה מוכנה לשמוע. היא אמרה שארבעים שנה היא עולה על הרכבת הזו כול יום, ושאף אחד לא יימנה את זה ממנה.
בסוף, אחרי הרבה צעקות ושכנועים, הצליחו לגרום לה לוותר וללכת. אחר כך ראיתי אותה מנסה להיכנס מהכניסה האחורית.
זה יכול להיות בסיס ממש טוב לקומיקס, אני חושב. זה מזכיר לי דברים אחרים שהעלו בי רעיונות לקומיקסים בזמן האחרון. תמיד כשיש לי זמן עם עצמי אני חוזר למחשבות האלה. זה פשוט אחד הדברים שאני הכי נהנה לחשוב אליהם. אני נזכר בזוג הזה, שישב מתחת לעץ הענק בכיכר, וגם ברחוב שנמצע ליד תחנת הרכבת שממנה יצאנו, שהוא שקט כול כך, שזה מרגיש כאילו איש לא חי בו, ובאיש הדתי שמחלק פליירים לבואו של המשיח. ואז אני חושב על הדוגמא הכי טרייה שבראש שלי. הבחור המבוגר הזה שעזר לקשור את כולם לקרונות. לא לדבר, לא להיות חלק מהתוכנית החינוכית והתכנון שלה, רק לבוא ולקשור. לא ברור לי אם הוא עובד של חברת הרכבת, או של הצופים. בכול מקרה, הוא לא היה נראה מאושר. הוא היה נראה בעיקר מגוחך.

אני מדמיין מה הוא חושב לעצמו, כמה הוא מרגיש ששום אדם מבוגר לא צריך לעסוק כול היום בלקשור ילדים קטנים. עד כמה הערכה העצמית שלו נמוכה. אני בטוח שאלה בדיוק הדברים שעוברים בראשו. ראיתי את זה כשהוא הסתכל עלינו בזמן שנסענו. כן, הוא יהיה בסיס מעולה לקומיקס.

אני יודע שזה קצת מדכא. אבל אני אוהב להתעסק בכאלה. ליצור דברים מורכבים ומאתגרים. לא כמו כול הקומיקסים הצבעוניים והזולים האלה שיש במעריב לילדים.
אני חושב כמה זמן על איך אני עושה קומיקס מכול אחד מדברים שחשבתי אליהם, או בעצם על כולם ביחד. אני מחלק את העמוד לריבועים בראש ומדמיין את הציור הראשון בו האיש המבוגר הולך ליד הזקנה ברחוב הנטוש בו הם עוברים על פני העץ עם הזוג מתחתיו. הדתי כנראה ייכנס בעמוד הבא. בינתיים הסביבה שעוטפת את הרכבת נהיית ירוקה יותר. מרחוק אני מצליח לראות את קו החוף. ממש יפה פה.

אחרי כמה דקות נמאס לי מלחשוב על הקומיקס ואני צועק ליעל שוב. הייתי רוצה לדבר איתה על הטקסים וכול הנאומים שהעבירו לנו בתחנה, עד כמה זה היה מטופש. אבל אני יודע שהיא לא תסכים איתי. אז אני הולך על כיוון אחר. "תראי איזה יפה הים!" אני צועק. אני מבין שהיא שמעה כי היא מפנה את ראשה לכיוונו. "כן. הוא ממש מדהים!" היא עונה. "ממש מעניין לראות איך כול האדמה משתנה סביבנו! איך רק לפני רגע הכול היה שדות יבשים ואדמה צהובה!" אני שמח שהיא מפתחת את השיחה, גם אם אני צריך להתאמץ כדי לשמוע. כנראה שגם לה נמאס מהשתיקה בסופו של דבר. "זה כול כך נכון! אפילו לא שמתי לב!" אני עונה וחושב על כך שעכשיו זה דווקא נחמד פתאום שהדברים האלה על האוזניים לא עובדים.

"היי!!! תהיה בשקט!!!" אני שומע פתאום את ירון צורח לי מרחוק. זה קצת משמח לשמוע את הקול שלו. למרות שהוא חתיכת פוץ מעצבן. אני רוצה לצעוק לו משהוא חזרה. אבל אני אצטרך ממש להתאמץ בשביל זה. וגם לסובב את הראש. אז אני מוותר.
אני יודע שזה קצת סיכון לדבר ככה. אחד המדריכים של ו' שמסתובבים בתוך הקרונות יכול לשמוע ולהעיר לי על זה. זה לא מאוד נחמד. בת דודה שלי סיפרה לי שלא הפסיקו להעיר לה כול הנסיעה וזה גרם לה להרגיש ממש נורא. היא הייתה בסבב שיצא מוקדם בבוקר. הראשון, אנחנו בשני. ברור שאין מספיק רכבות בשביל כול השבטים ביחד.
בכול מקרה, למרות שלא בה לי שיעירו לי. אני די לא שם על זה. כי עד שאני ויעל לבד יכולים
לדבר על משהו בלי שהחברות שלה יפריעו. אני לא מוותר על זה.

אני שואל איך הנסיעה בינתיים. הררררר… קצת יותר חלש כרגע אז היא שומעת ממש ברור את כול השאלה שלי. "ממש נחמד" היא אומרת "אבל אולי" היא מודה. "אולי זה כבר קצת ארוך מדי". "איך לך?" היא שואלת ושוב שומעים פחות ברור. "ממש בסדר!" אני עונה, חוזר לצעוק. כמה שאני מתלונן, זה די נכון בסופו של דבר.
היא שואלת אותי איך בבית הספר. אני לא שומע לגמרי והיא שואלת שוב. אני מספר לה שיחסית באמת לא רע למרות שברור שקשה. וגם שעכשיו בקושי כבר יש לי זמן לקומיקס. אחר כך אני מיד קופץ על ההזדמנות ושואל אותה איך לה עם הלימודים, כול המעבר לחטיבה והכול. היא צוחקת ושוב אני רק רואה ולא יכול לשמוע. אחר כך היא מספרת לי על כול הדברים שעוברים עליה. כול הבנות החדשות שהכירה. שחלקן ממש נחמדות אבל יש גם כאלה שממש מרגיזות. ועל איך בכול שבוע הנקודות שהיא הכי מחכה להן הן הפעולות. חלק בגלל שאני גם שם. אני ממש שמח על זה. וחושב על זה שבאמת קשה לה. ואני פחות מכיר את זה כי החברים שלי עברו ביחד איתי לחטיבה.

אני חושב על זה שירון בטח מתפתל עכשיו בתוך עצמו. מנסה להתגבר על הסתירה. האם להפסיק להיות בשקט כמו שאמרו כדי להגיד לי לשתוק. לאחר כמה שניות מסתבר לי שצדקתי, והוא צועק לנו שאנחנו הורסים את הכול ושנסתום כבר את הפה. מרחוק אני שומע שגם אחת הבנות שיושבת מימין ליעל. אני חושב שזו נעמי אולי. צועקת לנו שנהיה כבר בשקט. אנחנו ממשיכים לדבר ומתעלמים מהם כמו משאר רעשי הרקע.
השיחה ממש כיפית ואנחנו ממשיכים. בשלב מסוים המדריכים של ו' שומעים אותנו וגם מעירים לנו. וזה באמת לא הכי נעים כי העוצמה של הקול דרך המגפון שלהם כול כך חזקה שאני בטוח ששומעים אותה בחצי מהרכבת. אבל הם מפסיקים מיד אחר כך וממשיכים אלאה. אז זה בסדר ואנחנו ממשיכים לדבר מיד אחר כך.
אני מרגיש קצת רע שדרדרתי את יעל עד למצב שנוזפים בה. אבל השיחה שלנו כול כך נפלאה שאני מתגבר. חוץ מזה, היא ילדה גדולה, היא יכלה לקטוע את השיחה. אבל היא זו שבוחרת להמשיך.

"היי!" היא אומרת. "תגיד. מה עם הקומיקסים שלך? אתה כבר לא נותן לי לקרוא אותם יותר!" האמת שיש אחד שסיימתי לכתוב ממש אתמול בלילה והשקעתי בו המון זמן. אבל בסוף הוא יצא ממש זוועה. אז החלטתי לוותר עליו. אני מספר לה על זה. "אתה חייב לתת לי לקרוא אותו!" היא מתלהבת. אנחנו ממש מתקרבים לקו הים עכשיו, דרך אגב. אני מבחין בספינות דייגים קטנטנות באופק. "אבל הוא ממש לא טוב!" אני צועק. ממש מרגישים עכשיו את הלכות הימית ברוח. "ממש ממש לא חשובים לי דברים כאלה!" היא צועקת. אני מגדיל את החיוך שכבר במלא היה לי. אני רוצה לומר משהו. אבל מחליט לשתוק.

פתאום אנחנו מתחילים לשמוע קולות האטה מהמנוע. הרכבת נעצרת לאט לאט. לוקח לה דקה או שניים ממש לעמוד במקום. הסולמות הארוכים עולים ואני מסתכל על יעל וחושב על כך שדווקא חבל קצת שזה נגמר. על כול סולם עולה עכשיו אדם מבוגר שעוזר לילד לרדת. הזקן הבודד עולה על הסולם שלי ומוריד אותי. אני שמח לראות אותו. הוא בטח נסע גם בתוך הרכבת. אני רואה את אותו המבט אצלו. רק אולי טיפה יותר שמח. או שזה בעצם רק אני.
רק אחרי שהוא משחרר ממני את הרצועות אני מבין עד כמה התרגלתי אליהן. עד כמה נעים פתאום בלעדיהן. אני רואה שיש לי סימני פסים על הבטן וקצת ברגליים.

אחרי שאני יורד אני רואה את כול הילדים. לפני שהם מספיקים לברך, או לקלל אותי על הרעש שעשיתי, ולפני שאני מספיק ללכת ליעל. המדריכים לוקחים אותנו לצד. אותי מתחקרת מדריכה מאיזה שבט אחד שטיילנו אתו פעם מההנהגה. לא ממש זוכר איך קוראים לה. היא אומרת שהכול בסדר ושעוד רגע ההורים שלי יבוא וייקחו אותי חזרה אל השבט לשיחה קצרה עם המדריכה שמחכה לי שם ואז מיד הביתה. הקול שלה נורא יבש ומכני. אחר כך היא מתחילה לשאול אותי שאלות ולמלא פרטים. כשהיא שואלת איך הייתה החוויה ואיך אני מרגיש עכשיו אני עונה שאני מרגיש פשוט נהדר. היא מרוצה ורושמת את זה.

אחר כך יש עוד קצת נאומים. יעל שוב עם כול החברות שלה. מבחנתי זה בסדר. אחר כך ההורים שלי מגיעים. אני הולך. אבל לא לפני שאני עובר ליד יעל.
"אני אשלח לך את הקומיקס היום" אני אומר. מוזר לראות אותה עכשיו ככה. כול כך מקרוב. אבל ההתלהבות שלה משכיחה את זה ממני.

ביציאה מהתחנה אני מספר להורים שלי על איך היה רעש כול הזמן והחגורות לחצו נורא. בפנים אני מנסה לדמיין איזה רעיון חינוכי הם ימציאו ביום הצופה הבא. וכבר ממש מחכה להגיע הביתה ולעבור על הקומיקס שוב כדי שאוכל לשלוח אותו ליעל.