יום הזכרון, ואני עכשיו נזכרת.
אני נזכרת.
נזכרת בקבר, שלא היתה בו מצבה.
ורק אדמה ואבנים מכסים את הגופה.
בחלקה הקטנה, שהיתה שלנו ושל כל מי שאיבדנו.
ואבנים גדולות ואבנים קטנות, הן היחידות שעוד נושקות לגופות.
ואיש כבר לא זוכר, כי כולם כבר הדחיקו.
כולם שכחו את הדמעות כבקסם.
ואני,
נזכרת. וקוטפת פרח מתוך האדמה , במחשבה פואטית,
שהוא נקטף בדיוק כמותך.
ובעצם כמו כולכם.
והגעגוע מציף, אך לא הדמעות.
כי גיליתי שכבר איני יכולה עוד לבכות.
ולמדתי כבר שלעולם לא תחזור.
ורק אני עוברת, נזכרת ומדברת.
והדמעות, שכחו.
שכחו לצאת ולזרום כי לי כבר נמאס לבכות.
ונזכרת בך ובכול האחרים.
ונזכרת,
את הפרח זורקת,
משאירה כמזכרת,
שתלחש לך ממני מילים של אהבה.
עכשיו אני נזכרת, שגם אני חוויתי שכול. שונה משלכם, ויש לאמר שגם טיפשי, ולא מכבד.
אך תאמרו מה שתאמרו, כי גם אני השארתי את הכלבים שלי מאחור.
אבל כשאקרא בשמותיהם, אף אחד לא יחזור.
תגובות (3)
את האמת שאני ממש מתחברת למה שכתבת!!
אומנם אני לא משווה בין חיות לבני אדם, אבל אני גם תמיד נזכרת בהם ביום הזיכרון:(
חוץ מזה הכתיבה שלך ממש יפה! :-)
תודה
זה מאוד יפהפייה. יש לך כתיבה מקסימה