יום בחיי

אתה הולך הביתה אחרי יום מתיש בבית הספר, התיק כבד והז'קט חם, אתה עייף ומזיע, הראש כואב והבטן מקרקרת. אתה הולך בצעדים גדולים ומהירים עם האוזניות בפול ווליום.
בחדר המדרגות אין לך סיבה להדליק את האור. יש את החלון הקטן שמכניס מספיק אור. אתה עולה מדרגה אחר מדרגה כי אתה לא יודע לעלות שתיים-שתיים.
אבל בקומה הראשונה יש לך הרגשה מוזרה. אתה נמנע מלהביט במראה שליד הדלת השמאלית וממשיך לעלות. לקראת האמצע בין הקומה הראשונה לשנייה אתה מוציא את האוזניות מההרגשה שמישהו עוקב אחריך ובודק סביב.
אף אחד.
אתה ממשיך ללכת, שוכח שהצלצולים המתכתיים המשונים הם מכיסך וממגפיך. אתה מרוכז להחריד במה שקורה סביבך, מנסה לשמוע עוד סט של צעדים.
לבסוף אתה מגיע לביתך שבקומה השלישית בשלום ושולף את המפתח מכיסך במהירות. שנייה לפני שאתה פותח את הדלת ונכנס ליבך מתמלא בחרדה רגעית שיש משהו מצידו השני של הדלת. כשאתה פותח אותה אתה מצפה לפגוש בפרצוף לבן וחסר עפעפיים עם חיוך חרוט על שפתיו וסכין מדממת בידו, אבל זה רק הדמיון המתעתע בך. אתה נכנס לבית הקטן והריק שלך.
אתה הולך אל חדרו של אחיך הגדול, שמשמש כשלך במהלך השבוע, ומוריד שם את התיק הכבד. אתה פותח את המחשב הנייד שלך שאתה שונא לכבות ובמספר השניות בהן המסך שחור אתה מכין את עצמך לתמונת זוועה קופצת עם צרחה שמלווה אותה.
כמובן, תמונת הזוועה המדוברת לא מגיעה, אבל אתה בכל זאת צריך להרגיע את האדרנלין הדל שהשתחרר בגוף שלך.
אתה מדליק מוזיקה של פאניק, מוזיקה תמיד מצילה אותך מהפחדים שלך. כאילו שכשיש מוזיקה כולם יהיו עסוקים מדי בלהקשיב לה ולא יוכלו לעשות לך כלום.
לאחר מכן אתה שוקע במחשב. כבר לא ממש אכפת לך מהרעב, הוא מורגש רק בבית הספר, ואתה במילא שונא לשתות. הדירה שלך קרירה והמחשב מעביר את כאב הראש.
באמצע אתה גם שם אוזניות ומחבר אותן למחשב. אתה סוגר את המחשב ונושא אותו איתך, מקשיב למוזיקה בעודך מסתובב בחדר במעגלים שחייבים להרגיש בדיוק אותו דבר, כי אם לא אתה תצא מהריכוז בו היית.
הערב מגיע מהר מדי ואתה נאלץ ללכת למקלחת, אבל בדרכך אתה צריך לעבור בסלון כי שם הארון שלך נמצא. כל הדלתות סגורות והבית חשוך לגמרי, ואתה מרגיש שמשהו ממתין בחושך.
אתה הולך בפחד קל לסלון ומדליק את האור, שנייה לפני שאתה לוחץ על המתח אתה מדמיין דמות עם מחסום פה מוזר, משקפיים סטימפאנקיות וגרזן בכל יד שתעמוד במרכז הסלון, אבל כשהאורות נדלקים אין אף דמות.
אתה לוקח מה שאתה צריך והולך למקלחת, שם אתה מגלה שמפזר החום הרועש לא פועל.
אתה שומר על השקט המירבי במקלחת, המים לא מספיקים לעמעם את הקול שלך, אתה זקוק למפזר החום.
כשאתה חוזר לחדר של אחיך אתה מדליק מוזיקה בווליום נמוך ונמצא במחשב עד אחרי חצות, וכשאתה מתעייף אתה מדליק את פס הקול של "כמה טוב להיות פרח קיר" ומניח את המחשב פתוח על הרצפה כך שהוא יאיר קצת את החדר.
למה יש לך תחושה כאילו משהו עומד לצרוח לך באוזן בכל רגע?
אתה לא מוכן לצרחה הזו.