יום אפור

היום הזה נראה אפור, השמים, האנשים והבניינים שיוצרים מראה של ג'ונגל עשוי מאבן. יום אפור כזה, אפור שמזכיר שגרה, אפור שמזכיר ריקנות.
עמדתי ליד החלון ובהיתי בנוף, ספק בוחנת את מה שקורה בחוץ וספק חושבת.
אני הסתגרתי בחדרי במשך כל החופש הזה. הרגשתי כמו האנשים האלו ביפן שלא יוצאים מביתם במשך חודשים או אפילו שנים, רק שהחופש הזה היה בערך שבועיים. לא יודעת למה חיכיתי, כנראה לנס כלשהו שיקרה כבר, לא חשוב איזה. לפחות למדתי לתת לפחד והעצב לעטוף אותי כמו שמיכה ולא כמו משקולת ברזל, ואני התכסיתי בשמיכה הזאת ולא יצאתי מהבית. פעם ביום בדקתי הודעות ולפעמים שחכתי גם להשיב. לפעמים אנשים טורחים לשאול מה קרה, שואלים למה לא באתי למפגש הזה או למפגש ההוא. חופש הרי, צריכים לנצל הזדמנויות כאלה. אני אומרת שלא יכלתי, שלא הרגשתי טוב, אבל לפעמים אני אומרת שפשוט לא רציתי. בעבר אנשים טרחו להתעקש ולברר מה איתי, דאגו להביא אותי בכוח אם היה צריך. אבל כשאתה כבר לא נלחם, אף אחד לא ילחם במלחמה שלך בשבילך.
הדלקתי סיגרייה והשענתי את המרפקים על עדן החלון. אני שונאת לעשן, אבל זאת התרופה העקומה שלי למציאות עקומה עוד יותר. העשן שיוצא מהסיגריה מסתלסל ומתפזר באוויר, גם הוא אפור.
"אן, את יכולה בבקשה לא לעשן ליד החלון שלנו?" השכנה שתלתה כביסה ביקשה לפתע, בקולה נשמעה סליחה אילמת. "כן." אמרתי וכיביתי את הסגריה על עדן החלון, מביטה בסימן האפור כהה שהיא משאירה עליו. "מצטערת." חזרתי לחדר, שום דבר לא השתנה בדקות האחרונות שלא הייתי בו, מלבד הודעה חדשה שקיבלתי בטלפון. לאחר התלבטות שנמשכה כדקה החלטתי לענות להודעה, שאלו אם אני רוצה לים. הבטתי בנוף מהחלון בחדר ואז שוב בטלפון. "כן, אני אשמח." הקלטתי ושלחתי את ההודעה הקולית.
שנייה לאחר מכן מהשמים האפורים החל לרדת גשם.
איזה יום אפור.