יום אחד בשגרת המסוכנת

6:00  השמש כבר כאן, בחדר. מתעוררת ומיד מזכירה לעצמי שאני בקבוצת סיכון בשגרת הקורונה, ומחכה לי יום ארוך, הזהה לכל הימים הקודמים. לפי ההנחיות של שיטת מיינדפולנס אני נותנת לתזכורת הזאת "תשומת לב מכוונת ובלתי שיפוטית". אחר כך אומרת לעצמי מנטרה: שְׁנִי, שְׁנִי, שְׁנִי… נרדמת.
7:15  מתעוררת ושוב עושה מאמץ לישון. בהתאם להמלצת המורה ליוגה, אני עושה תרגיל נשימתי 4+7+8,  שאמור להרדים, שוב אומרת את המנטרה ונרדמת.
8:30  מתעוררת סופית. מתעדכנת בגוגל בהמלצות החדשות של משרד הבריאות, שהתקבלו הלילה. גוגל מצווה "שבו בבית" ומציג את ההמלצות: אסור. בהמשך כתוב, שקצת מותר: פעילות ספורטיבית ברגל ונסיעה למרחקים, אם בא לך סופר. יש קנסות: 200, 500, 5,000. צץ לי רעיון: במסגרת הפרויקט "המסוכנים יוזמים" אפתח קורס "פענוח ההמלצות בזמן הקורונה ככלי הַמְּעַכֵּב דמנציה".
8:45  רוחצת את הידיים, לפי ההדגמה של ראש הממשלה. מצחצחת שיניים, למרות שלא הייתה הנחייה כזאת. אולי זה מסוכן? משתדלת להימנע מרגשות שליליים ולא מסתכלת על עצמי במראה. מהרהרת שחבל שבעלי רואה אותי בשגרת הקורונה, אבל מצד שני גם הוא בקבוצה ובשגרה, וגם אני רואה אותו.
8:50  משוחחת עם הבעל.
8:55  מחליטה להתעמל ומחפשת הדרכה ביוטיוב. לקבוצה שלי יש היצע גדול באינטרנט: "התעמלות אמנותית על כיסא", "ריצת משוכות במיטה", "להזדקן בחן וברוגע, בשילוב עם היוגה" ו"זוּמבה בזום" . נזכרת בבדיחה שהמצאתי בלילה על זומבה, ומיד מצלמת סלפי, שבו אני מציגה מאוד מצחיק את הבדיחה. שולחת לכמה קבוצות וואטסאפ. מגלה שיש לי 45 הודעות חדשות וקוראת אותן. בין ההודעות מופיעה גם הבדיחה שלי אבל באנגלית ובאוקראינית, עם סלפי של אנשים אחרים. בזמן הקריאה מגיעות עוד ועוד הודעות חדשות. אני עונה קצר, בעיקר שולחת אימוג'ים, אך לא לפני שאני מסתכלת באימוג'יפדיה ומוודאת את המשמעות של כל אימוג'י, למרות שבדרך כלל  אנשים לא מתעניינים במשמעות.
בין ההודעות החדשות מופיעות שתי הרצאות על הקורונה מפיהם של שני פרופסורים מפורסמים. הטענות שלהם לחלוטין סותרות זו את זו, אך אני בכל זאת מעבירה את שתיהן הלאה. אחרי עשר העברות וואטסאפ מסרב להמשיך לשלוח, בטענה שהרבה אנשים כבר עשו זאת לפני. אשלח יותר מאוחר.
10:15  הטלפון מצלצל. חברה שואלת מה נשמע ואני מעדכנת שכלום חדש. אנחנו מתאמצות למצוא מה להגיד. למזלנו יש לי שיחה ממתינה ואני עוברת אליה. חברה אחרת שואלת עם מי דיברתי ואני מספרת. היא שואלת מה נשמע. כלום חדש.
11:05  שוב יש המון הודעות וואטסאפ חדשות. אני רעבה, הרי עדיין לא אכלתי ארוחת בוקר. אולי הודות לאיחור הזה אעלה היום במשקל פחות מהממוצע? הולכת להישקל. מגלה בשמחה שדווקא ירדתי. מודיעה בקבוצה החברות היקרות של מירה.
11:20.  אוכלת ארוחת בוקר והבעל מצטרף. אצלו זאת לא ארוחה ראשונה, אבל בשגרת הקורונה אוכלים יחד ואוכלים לחוד ושוב יחד. ולא מדברים על הקורונה ולא על הממשלה. מדברים על הנכדים. הם כל כך מתוקים בזום. 
הטלפון מצלצל. חברה שואלת מה נשמע. אני עונה שכלום חדש. מסיימות מהר.
11:50  עוד מעט אעשה התעמלות. לא, קודם אכין ארוחת צהריים. הכנת אוכל זאת היצירה היחידה שלי בימים האלה ואני ממש נהנית ממנה. חבל שהילדים והנכדים עכשיו לא באים אלינו בכלל, כי יש חוק שאסור. אבל אולי זו רק המלצה? אנחנו כל כך מתגעגעים לחיבוקים. עוד מעט נפגש עם הנכדים בזום. אבל לפני כן צריך להכין חומר לפגישה: משחק לנכדה, לנכד האמצעי – השיטה הבינארית. לגדול לא אכין כלום, כי זה בטוח שהוא שוב יתחמק מה"פגישה". מחפשת דברים כיפיים ומוצאת משחק "מונופול קורונה".
14:00  הנכד האמצעי נפגש איתי בזום. הוא ילד מאוד נוח, אבל אפילו הוא לא מסכים "לשחק בַּקורונה" ומעדיף את השיטה הבינארית.
14:50.  ארוחת צהריים. בעלי מספר לי על צלבנים באשכנז. אני מאוד משתדלת להקשיב.
15:20 מתיישבת לשמוע הרצאה "פילוסופיה מהי". ההרצאה מסובכת וארוכה, ואף מילה על מהי פילוסופיה.  16:45  מתקשרת חברה, זאת שהתקשרה ראשונה בבוקר. היא מספרת לי את הסטנד אפ ששלחה לי בוואטסאפ שלשום. לא מצליחה לעצור אותה.
17:20  שוב מתיישבת להקשיב מהתחלה להרצאה "פילוסופיה מהי", כי לא זוכרת מה שמעתי קודם. לא זוכרת גם מה היה עם הצלבנים באשכנז. אז אני נכנסת למטבח ומכינה שתי עוגות. אחת בשבילנו ואחת אניח ליד הדלת של השכנה עדנה, כי עדנה מבוגרת ובטח קשה לה להחזיק מעמד עכשיו.
18:10  מצלצלים בדלת. מי יכול לבוא בימי הקורונה? פותחים, אין אף אחד, אבל מוצאים עוגה עם פתק "לשכנינו המבוגרים, ממשפחת רז הצעירה. תחזיקו מעמד". אנחנו? תודה רבה, נשתדל.
18:30  טיול יומי. מכינה תעודת זהות כדי שאוכל להוכיח שלא חרגתי ממאה מטרים, עוטה מסכה כדי לשמור על הצעירים ברחוב. שמה בכיס כפפות. כדי להיות בטוחה שעוקבים אחרי כל צעד שלי, בודקת קודם היציאה שהיישום "המגן" מופעל.
בכניסה לבניין פוגשת שכנים שאינם בקבוצת הסיכון. הם מתרחקים ממני עם מבט רחום בעיניהם.
בריחוק חברתי מהבניין עומדים נכדים של ליאורה מהקומה השביעית. ליאורה מוציאה את ראשה מהחלון וצועקת לנכדים, שיספרו לה איך הן נהנים מההסגר. שכנה אחרת, עטופה כולה בניילון, שאולי נשאר לה ממלחמת המפרץ, מציצה מהחלון שלה. היא רואה את הילדים ואותי ומיד הנייד שלי מצלצל. השכנה בניילון בהתרגשות צועקת לי באוזן, שזה לא בסדר שהנכדים של ליאורה נמצאים כל כך קרוב לבניין, כי יש המלצה לא להיפגש עם הנכדים, כי הנכדים מדביקים ב"מחלה" (היא לא מעיזה לבטא את שמה). אני מרגיעה אותה ומשכנעת אותה לא להודיע על המקרה לשב"כ.
את הטיול אני עושה על היקף המעגל ברדיוס מאה מטרים. זה יוצא יותר משש מאות עשרים ושמונה מטרים, ובכל זאת לא עוברת על החוק של 100, לא לשווא יש לי תואר במתמטיקה. בזמן הטיול אני פוגשת עוד כמה אזרחים: איש הולך וחוזר פעמים רבות בקטע קצר, ואישה שכאשר נמצאת במרחק כמאה מטרים ממני, שמה שקית על הראש. כנראה לא הבינה נכון את ההמלצה של הריחוק החברתי. שניהם מקבוצת הסיכון שלי.
19:00  חוזרת הביתה. רוחצת את הידיים עם סבון ואחר כך עם אלכוג'ל ושוב עם סבון. מנקה את הנחיריים. שוטפת את הפה. רוחצת את הנעליים. מתקלחת. הטיול מאחורי.
19:30  לומדת אוזבקית, "למניעת דמנציה".
19:40  אוכלת ארוחת ערב עם הבעל ועם יין.
20:00  חדשות. בכל הערוצים מדברים על הקורונה. העיניים של כל הדוברים נוצצות.
20:30  בכל הערוצים עדיין מדברים על הקורונה ומבטיחים שראש הממשלה (יש ממשלה!) יבוא לדבר איתנו בשעה תשע. הנמצאים באולפנים דרוכים.
20:45  עדיין מדברים על הקורונה. עדיין מבטיחים מופע של ראש הממשלה.
21:05  מראים את הפודיום, שממנו ראש הממשלה ינחה את העם.
21:10  בכל הערוצים מדליפים מה יהיו ההנחיות ודנים בהן.
21:15  מראים רעולי פנים. המנחה מסבירה שאלה הם השרים עטויי מסכות. השרים מדגימים ריחוק חברתי ומעבירים את הכיסאות ממקום למקום.
21:20  מופיע ראש הממשלה, עייף, רציני וחרד, כמו אבא טוב כאשר הילדים שלו בסכנה. מסביר בסבלנות שהוא והשרים מאוד מודאגים מההתנהגות שלנו. כמה חבל שאי אפשר לסמוך עלינו. הוא מודיע שמעכשיו אין המלצות, כי מעכשיו יש חוקים שהוא ועוד איש אחד חוקקו. מעכשיו הממשלה, השב"כ והצבא ישגיחו עלינו שנהיה בריאים. הצבא יעזור לאזרחים והשב"כ יעזור לצבא. אבל אם נתנהג יפה, אז אולי מתישהו הם יפסיקו לדאוג לנו. אבל אם לא – נמות! אהבה היא ריחוק!
נגמר. הדוברים באולפן נסערים. כמו תמיד.
21:30  שיחת טלפון ארוכה עם בני, שגם הוא מודאג ונסער. אני מרגיעה אותו: זה בסדר, ככה צריך, זה לא רק אצלנו. לא, אנחנו עוד לא כמו הונגריה. לא, זה עוד רחוק מדיקטטורה. לילה טוב.
22:30  הולכים לישון. יופי, עוד יום בשגרת הקורונה נגמר.
חולמת:  מזג אוויר מלטף ואני מטיילת בעיר שלי. פתאום עוצרים אותי שני אנשים צעירים נחמדים עם מבט רחום, ופונים אליי: "גברתנו, את בקבוצת המסוכנים, תציגי בבקשה את התו הירוק, זה שמצין את מצב בריאותך ואת חוסן נפשך". אני אזרחית ממושמעת: התו תמיד מוצמד לבגד שלי, על החזה בצד שמאל, כך שכל אחד יכול לראות אותו מרחוק. אבל כרגע אני לא מוצאת אותו. הצעירים הנחמדים מחכים בסבלנות ואחר כך תופסים אותי בזרועותיי ובאדיבות רבה מלווים אותי ישר למיטתי. על הכרית אני רואה את התו, אבל הוא צהוב, כלומר בריאותי טובה, אבל החוסן – לא. בוכה ומתעוררת. עושה תרגיל נשימה 4+7+8, ונרדמת שוב.
בא עוד חלום: בכיכר רבין הפגנה גדולה וסוערת. אני על הבמה וצועקת ברמקול: מסוכני העולם התאחדו!
אין חיים בלי נכדים! המפגינים עונים כאיש אחד: אין חיים! אין חיים!
6:00  הצעקות מעירות אותי. אור השמש כבר כאן.