יובלי

יובלי דפק בעדינות על הדלת, ומבלי לחכות שמישהו יפתח לו אותה, נכנס במהירות ונעמד בפתח…
כיסא הגלגלים שלי חרק בקול, ולשמחתי הוא הסתיר מצוין את דפיקות ליבי שהיו כל כך חזקות, עד שהייתי בטוחה ששומעים אותם אל מעבר לחולצתי.
מרוב פחד התקשתי לגלגל את עצמי פנימה ונעמדתי בפתח.
יובלי הניח את ידו על כתפי, כאילו תובע בעלות עליי, מצד אחד זה היה מוזר והביך אותי, אבל מצד שני שמחתי שחיבק אותי.
הוא הביט בי קצרות, ואמר בקלילות:" אמא הגענו!". התגלגלתי מספר מטרים קדימה, וראיתי למולי אישה כבת 60 נמוכה, מתולתלת וארוכת שער. "זאת איילת, אמא שלי" אמר יובלי וחייך.
היא התקרבה אליי בחשש, יובלי הוריד מכתפי את ידו, ואני רציתי להקל עליה, הרגשתי מובכת שכל כך קשה לה לגשת אליי. "אני הלי" אמרתי וחייכתי חיוך רחב. היא התקרבה אליי קצת, וחייכה חיוך שהיה נראה לי רחב מידי ומזויף.
הרגשתי שלא נוח לה, הושטתי את ידי ללחיצה וחיכיתי מספר שניות.
אך ידי נותרה באוויר ואילת המשיכה לחייך אליי את אותו החיוך המוזר הזה ולא נתנה שום סימן שהיא מתכוונת מתישהו ללחוץ לי את היד.
הרגשתי בושה גדולה, נסוגותי לאחור, וקפאתי במקום לא אמרתי כלום.
לאחר מספר רגעים ראיתי מישהו גבוה וקירח אשר יצא מחדר קטן והתקרב אליי "שלום!" אני עדי! אבא של יובל!" הוא צעק לתוך אוזני ודיבר בסלואומושן מוזר.

רציתי לצעוק עליו בחזרה ולהגיד "זה בסדר אני מבינה אותך, אתה לא צריך לדבר אליי לאט או בקול!" אך לא אמרתי כלום ושתקתי מחייכת חיוך מטופש.
לאחר כמה דקות של שקט צורם, כאילו לא הספיק לי, יצאה מתוך אחד החדרים מישהי בערך בגילי, היא דיברה מהר מהר כאילו היא ממהרת לאיזשהו מקום.
"שלום" אמרה קצרות, לא ידעתי מי זאת וזה היה נראה כאילו אף אחד לא מתכוון להסביר לי.
"שלום" אמרתי בקול ידידותי. "תגידי היא אמרה בקול רם את מוכנה בבקשה לעזור לי לחתוך סלט במטבח?" השתעלתי שיעול קטן, ידעתי שיובל שומע אותה, הוא קרץ לי בעיניו ואז הרים כתפיים כאילו אומר לי
אני יודע שזה מטומטם, אבל מה לעשות זאת המשפחה שלי, מצטער אבל אני לא יכול לעזור לך.
הבנתי את הרמז מיד, הם רוצים לדבר עם יובלי מבלי שאשמע…
כמובן שלא הלכתי למטבח כי בין כה וכה שם לא יכולתי לעזור לאף אחד… התגלגלתי לכיוון השירותים ואז השתעלתי שוב, יובלי לשמחתי הבין את הרמז ופתח לי את הדלת.
הוא ידע טוב מאוד שגם את זה אני לא מסוגלת לעשות בעצמי. אבל לא אמר דבר, ורק סגר את הדלת אחריי. נכנסתי פנימה והקשבתי אף על פי שהכרתי את משפחתו רק היום ידעתי מיד לזהות את הקולות ושמעתי הכל. " אני מצטערת זה לא נראה לי מתאים" אמרה אמו בשקט " היא חמודה" אמר יובלי בקול רם כנראה בגלל שידע שאני מקשיבה לשיחה. "אח שלי!" שמעתי מישהי אומרת בטון כאוס ומזלזל מיד ידעתי שזו האישה שלא טרחה בכלל להציג את עצמה מולי.
זאת אחותו השלמתי לעצמי בראש את הפאזל החסר. היא חמודה חזר יובל ואמר שוב.
הוא לא העז להגיד, "אני אוהב אותה" או "היא חשובה לי" והבנתי מיד למה.
הוא לא רצה לעורר עוד יותר התנגדות שהייתה ממילא כלפיי, "היא נכה!" אמר אביו כמעט בצעקה כאילו אני חירשת לחלוטין.
פתאום לא יכולתי לסבול את זה יותר, דפקתי בחוזקה על הדלת הם השתתקו מיד ויובלי פתח את דלת השירותים ומשך את חלקו הקדמי של כיסא הגלגלים, כדי לעזור לי לצאת החוצה. הוא הבין אותי מיד.
שמחתי שלא הייתי צריכה לדבר, והוא ייצג אותי אל מול המשפחה.
"הליל'ה לא מרגישה טוב" אמר בטון קר ליושבים בחדר. הוא כנראה רצה להעביר להוריו ולאחותו את המסר שהם לא סיימו את שיחתם. "כן, כן כדאי שתלכו" אמרה אימו במהירות שלא תתואר. ואפילו לא טרחה להגיד משפט נימוס כמו "מה כואב לה?" או "תרגישי טוב".
נפגעתי עוד יותר, ולא יכולתי לסבול את המחשבה שמנסים להפריד בינינו. פתאום התחשק לי ליפול רציתי להחליף את הכאב החד שהרגשתי, לכאב מסוג אחר ידעתי שעם הכאב הפיזי יהיה לי הרבה יותר קל להתמודד, הרגשתי מחנק גדול בגרון, וידעתי שאם אני לא יעשה את זה עכשיו הדמעות לא ישמעו לי עוד זמן רב.
אמרתי ליובל: "אתה יכול לעזור לי לעמוד" הוא היה נבוך וביקש בשקט, "אולי נעשה את זה באוטו?" "לא! אני צריכה לעמוד עכשיו" אמרתי בקול רם.
ברגע זה הוריו ברחו לחדר השינה, כל הסיטואציה הזאת הייתה גדולה עליהם. אחרי שהלכו תקעתי ליובל מרפק בגב.
לא התאפקתי ואמרתי לו "אפשר לחשוב שהכיסא שלי זו מפלצת עם 8 ראשים שיכולה להדביק אותם…" הוא צחק, ולא התווכח לחץ במיומנות רבה על מעצורי הכיסא, הוריד את הרגליות שעליו נחו בכל העת רגליי.
הוא הרים אותי, בדרך כלל אני עוזרת לו, מנסה ולשאת על שריריי החלשים חלק ממשקל גופי על מנת שלא יהיה לו קשה. הוא חיבק אותי כמו תמיד, בכוח, בכתפיים.
רק הפעם לא רק שלא עזרתי לו, אלא גם התנגדתי וניסיתי להרפות את השרירים ,להקשות עליו כמה שיותר, כדי שאני אפול. הייתי בטוחה שייבהל ויצעק עליי. אבל הוא נשאר קר רוח, לפת אותי בכוח ולא נתן לי ליפול.
"תנסי להזדקף" הוא אמר בעדינות, לא הקשבתי לו המשכתי להתנגד, והוא לא חזר על זה.
רק החזיק בי בשקט מופתי, כשחיוך פרוס על שפתיו ידעתי טוב מאוד שזה מתיש, וכמעט בלתי אפשרי להחזיק אותי זמן ארוך כזה, כאשר אני לא משתפת פעולה, ולא נושאת משקל על רגליי, אבל הוא הצליח, לא התלונן ושתק. הערכתי אותו מאוד בשל כך כי גם אני הייתי צריכה את השקט שלי, לחשוב, פשוט לחשוב לא לדבר יותר מידי.
שמחתי מאוד שבן זוגי חזק כל כך ושהוא מבין אותי בלי מילים, אהבתי אותו. הוא הבין כנראה באופן אוטומטי כמה קשה לי וכנראה הצליח לקשר זאת אל העובדה שממש מתחשק לי ליפול.
"שימאס לך תגידי לי" אמר לאחר רגע ארוך ואני שתקתי לאחר כמה דקות ארוכות ליבי נרגע.
אולי בגלל שהוריו ברחו לחדר השינה ולא ראתי אותם עוד. אמרתי לו "זה בסדר, אני יכולה לשבת עכשיו, תודה" הוא הושיב אותי, חיבק אותי בחום ובלי לומר מילה נתן לי נשיקה ארוכה על המצח.
הענקתי לו חיוך קטן של תודה, והרגשתי קצת יותר טוב.
הוא דפק על דלת חדר השינה ומבלי לחכות לתשובה אמר בקול:" אמא הלכנו!" אף תשובה לא נשמעה.
הוא דחף אותי ויצאנו במהירות מהדירה הגדולה. בדרך לאוטו לא יכולתי עוד להבליג, "ידעתי שיכול להיות קשה אמרתי בכעס אבל לא ידעתי שעד כדי כך!"
"מצטער" הוא אמר בשקט וחיבק אותי שוב, חיבוק חזק ואוהב, אולי בגלל שלא ידע עוד איך להגיב, ומה לעשות.
תיארתי לעצמי שגם הוא התבייש והיה נבוך מאוד מהתנהגותם של הוריו.
"אתה לא צריך להתנצל" אמרתי מיד "זאת לא אשמתך, סליחה הם פשוט חירפנו אותי!" "אני יודע, אני יודע!" אמר כמעט בצעקה, קולו היה נחרץ. "גם אותי, גם אותי, אבל מה אני יכול לעשות?!"
"למה לא עמדת מולם?" אמרתי בתמימות, "סיפרתי לך כבר, כי אני בן הזקונים של הבית. הטיפש, הקטן, שלא יודע מה טוב בשבילו. וככה אני אשאר לעולמי עולמים!" חייכתי אליו ונתתי לו מכה על הרגל, "אתה המון המון דברים, אתה סטודנט חרשן, בלגניסט מטורף, אבל טיפש אתה ממש ממש לא! הוא חייך ושוב חיבק אותי.
מכיוון שלא ידע מה עוד להגיד השתתק והמשיך לגלגל אותי עד אשר הגענו לאוטו שחנה אל מחוץ למושב.
לחצתי על השלט שמוריד את המעלון, יובל הרים אותי והושיב אותי בכיסא הנהג רק אשר הייתי בתוך האוטו הרשיתי לעצמי, לפרוץ בבכי, הוא ליטף את גבי חרש ולא אמר מילה. ורק כאשר בכיי נחלש במקצת. הוא פתח את דלת הרכב ויצא בריצה מהאוטו בהתחילה חשבתי שהוא רץ לבית הוריו כדי לסיים, את השיחה הקשה שהייתה להם.
ואז ראיתי אותו רץ בכוון ההפוך אל תוך אחד מין השדות הנטושים שהקיפו את מגרש החניה. הוא רץ עד שהיה ממש באמצע השדה, והרים את ידיו באוויר, גם בלי לשמוע אותו ידעתי מיד מה הוא עושה, הבנתי אותו ולא כעסתי עליו, אבל קנאתי בו, כי גם אני רציתי לצרוח…