יאוש

לא פעם הייתי נשענת על המעקה של המרפסת, מתבוננת בואדי שמתחת לבית, מתבוננת בפיצול הרחובות שמול עיני, במבוגרים והזקנים, שהולכים יד ביד, עם מכנסי ג'ינס ארוכים וחולוצות קצרות ומצחיקות, עם סווטשרט על המותניים בשלושים מעלות צלזיוס, ומחזיקים ידיים. הולכים במהירות מתונה ומחזיקים ידיים.
מביטה בגן המשחקים שניתן לראותו בבירור מהמרפסת שלי, אליו הייתי יורדת כול יום שבת, יוצאים עם ספר או עם אוזניות ויושבת. ויושבת. וחושבת. ויושבת וחושבת וחושבת ויושבת ומקשיבה.
ומסתכלת.
בגן המשחקים אני רואה ילדים, ילדים והורים, ילדים לבד, נערים עם הורים, אחים ואחיות, נערים ונערות. והם שמחים. מחייכים, צועקים, בוכים אבל מחייכים. זאתי שיוצאת בימי שישי עם הפינצ'ר, תמיד רבה בסוף עם הילד ההוא שגר בקצה הרחוב, ותמיד הולך עם חולצת שכתוב עליהן "i am the kings bitches!", ועם הכובעים המוזרים האלו, שלמרות שאמורים להיות כובעי מצחיה פחות או יותר, הם חמים ומציקים ומזיעים… אבל כולם לובשים אותם. יש עליהם את הסמל של הינקיז… או את האת M מוזרה ונוזלת בצבעים מוזרים וזוהרים ומשונים.
לא פעם הייתי נשענת על המעקה ומסתכלת על כול זה. מסתכלת ונאנחת, ואז יורדת מהמדרגה הקטנה, עוזבת את המעקה ונכנסת הביתה.
היום זה שונה, היום זה לא יום, היום זה לילה. היום התיישבתי על המעקה עצמו. מתנדנדת בין שמיים וואדי, בים המרפסת של הילד מ"מעיינות" לבין הארץ. למרות שקר, לבשתי רק חולצה דקה שחשפה את כול כתפי, היה עלייה הדפס של "דונאלד דאק", והיא הייתה ארוכה מספיר בכדי לכסות לי גם את המברכיים. אבל בגלל שישבתי על המעקה הדק, היא הגיעה לי רק על היירכיים. מתחת לה לבשתי מכנסיים קצקצרים בצבע ירוק מוזר כזה, שהיפנט אותי ועצבן אותי באותה המידה. ירוק=כחול יפה כזה. מבחיל כזה.
נדנתי את רגלי באיטיות, ואז במהירות מתגברת. הרגשתי את הפחד היפה הזה שעשה לי שחור בעיינים, את הקור הכואב שעשה לי חיוך על הפרצוף. הורי ישנו, והאור היחיד שהיה בבניין היה האור במרפסת שמעלינו, של הילד ממעיינות.
חייכתי.
הוא לא יראה אותי ככה. הוא לא יראה אותיב מצב הזה. הוא גם ככה תקוע בשיעורי ביתש לו, במשקפיים החומים והדקים שלו, בפוסטרים של "green day" שתלויים לו על התקרה והקירות והארון והשולחן והמראה.
הוא לעולם אל יתעניין בי, או בכול בנאדם אחר.
הוא ילד מפונק חסר לב ושכל.
נשמתי עמוק.
נשמתי עמוק שוב.
הסתכלתי על הוואדי שירוק שנראה כמו חור שחור ענק שמזמים אותי פנימה.
לא מלמלתי דבר.
עזבתי את רגלי וידי.
וצנחתי.
מיואשת.
מיואשת, מחכה לרגע שהילד ממעיינות ישים לב שלא רק בנות בכיתה ז' יכולות להתעניין בחמוד שכמוהו, אלא גם בנות קטנות יותר, סתומות יותר.
יאוש מאי חברה כללית.
יאוש…
נפילה של 27 קומות.
כן,זו הגדרה של יואש.
יאוש מעולה, לא?