טרילוגיית האדם הטוב || חלק 2

רצתי. הלב שלי פעם במהירות משתי סיבות : האחת, מהירות הריצה. בחיים לא ידעתי שאני יכולה לרוץ כל כך מהר. השנייה, התרגשתי. אמי העלתה בי תקווה קטנה שאולי חלומותיי באמת יתגשמו, וריגשה אותי עד מאוד. ההערכה שרחשתי כלפיה באותו רגע, שנראה כאילו היה לפני שבועות רבים, הייתה עצומה.
רצתי בכל הכוח. לא ידעתי לאן. לא ידעתי כמה. רצתי עד שהנשימה החלה להכאיב, ונעצרתי.
עמדתי ברחוב שומם. השמיים היו בגווני כתום. כבר שקיעה.
"נמשיך מחר," אמרתי בלבי, "עכשיו עליי לנוח". התיישבתי על ספסל עץ לבן בפינת הרחוב.
עצמתי את עיניי וחשבתי. חשבתי על אימא. אימא שלי האהובה, איך הייתי רוצה חיבוק קטן ממך לפני השינה. גם אם אחד קר וקשוח. גם אם חיבוק עצוב. כל כך הייתי רוצה להיות בזרועותייך, להרגיש שוב כמו ילדה קטנה, ולא כמו נערה בת שש עשרה שיוצאת לדרך עצמאית.
פתאום הרגשתי שאני עוד לא מוכנה. המשפחה היחידה שלי בעולם נמצאת בבית רחוק עשרות קילומטרים מהמקום בו שכבתי. ועם המחשבה הבודדה הזו – נרדמתי.

התעוררתי. פקחתי את עיניי אט-אט, מפחדת לראות שאני באמצע רחוב לא מוכר, על ספסל עץ לבן וקר. לבסוף אזרתי אומץ והבטתי קדימה. עמד מולי נער גבוה ורזה, בעל שיער חום פרוע ועיניים ירוקות עמוקות. הוא לבש גופיה לבנה ומכנסי ג'ינס קצרים קרועים, שלא התאימו את העובדה שהיה קר מאוד.
"מה את עושה פה?" שאל. "לפני רגע ישנתי, ועכשיו אני שוכבת ומשוחחת איתך" עניתי בתמימות. האמת, לא ידעתי מה הוא רוצה ממני, אז הרשיתי לעצמי להתחכם. "לא היית פה כשעשיתי את טיול הבוקר שלי אתמול. בת כמה את?" חקר הנער. "שש עשרה" עניתי בקצרה. רק שיעזוב אותי, וזהו.
"נעים להכיר, ג'ייקוב" הוא הושיט לי את ידו. "סופיה" ייבשתי אותו.
"אני אוכל לעשות למענך משהו? לא בכל יום פוגשים נערה צעירה שישנה ברחוב" אמר ג'ייקוב בעצב. זה היה מעליב. "לא. מה אתה רוצה?" איבדתי את סבלנותי.
"קשוחה משהו… טוב, שיהיו לך חיים מקסימים" הוא פנה ללכת.
"לא נו, סליחה… לא תזיק לי קצת חברה כאן" נאנחתי. ג'ייקוב התיישב על ידי.
"אז מה קרה שהגעת לכאן?" שאל. "ברחתי מהבית…" עניתי. "למה?".
"הרגשתי לא שייכת למקום שממנו באתי, לא רציתי שהדורות הבאים יסבלו כמו שאני סבלתי" השבתי. משום מה הרגשתי בטוחה לדבר איתו בכנות.
"'המקום שממנו באת'… את מהשכונה נכון?" שאל ג'ייקוב.
"אתה מכיר את השכונה? זה אומר שזה קרוב לפה?" התרגשתי. הוא חייך, "כבר התחרטת? אני מזכיר לך שברחת מהאזור שממנו באים כל הפושעים, עשית בשכל. את באמת לא נראית נוראית. את אדם טוב, מזהים עלייך". הסמקתי. "באמת?" שאלתי. "בשיא הכנות" ענה ג'ייקוב.
"רוצה לבוא אליי הביתה? אני לא חושב שאת נהנית כאן במזג האוויר הזה…" הציע. "חשבתי שלא קר לך" הסתכלתי שוב על הגופייה הדקיקה שלו. זה עשה לי צמרמורת. "לי לא. אני תמיד ככה, אבל אני די בטוח שאת קופאת מקור בבגדים האלו-" הוא הצביע על החולצה הקצרה שלי. "יש בזה משהו… איפה אתה גר?" שאלתי. "פה, בהמשך הרחוב. בואי," הוא קם וצעד קדימה, צעדתי איתו, "תוכלי לקרוא לי ג'ק. כל החברים שלי קוראים לי ג'ק".
אז עכשיו אני חברה שלו? זו תחושה משונה. אף פעם לא היו לי חברים.
חייכתי חיוך מרוצה, "תקרא לי סופי" אמרתי.
"סופי. זה שם יפה" העיניים שלו נצצו באור השמש העולה.

הגענו אל הכניסה לבית. ג'ק הוציא מכיסו מפתח זהוב ותחב אל החור בדלת.
זה דבר שמעולם לא עשיתי…
הוא לחץ על הידית ונגלה לפניי בית אמיתי.
בכניסה היה שטיח אפור עשוי חוטים עבים. הדרך הובילה אל סלון ובו ספה לבנה עשויה עור עליה כריות בד מפוספסות. מול הספה ניצב שולחן עץ קטן, שמרכזו היה עשוי זכוכית שקופה מבריקה. על השולחן היה כלי זכוכית כחול ובתוכו פרחים לבנים. על קיר הסלון הייתה טלוויזיה גדולה ודקה כבויה, ומכל צדדיה נתלו תמונות של ג'ק ומשפחתו. ליד הסלון היה מסדרון ארוך, שהוביל לעוד חמישה חדרים שדלתותיהם לבנות. ליד המסדרון, מהצד השני של הסלון היה מטבח די גדול ומרווח. הארונות בו היו גם הם לבנים ועל השיש היה ברז כסוף מעוצב. הכל היה נראה כל כך מושלם, דברים שראיתי לראשונה בחיי במציאות.
"אימא, תכירי את סופי. היא חדשה פה" פנה ג'ק לאישה הגבוהה והיפה שישבה בסלון. היא הביטה בי ולרגע הפסקתי לנשום.
היא הייתה דומה באופן מחריד לאימא שלי. הכל החל להסתחרר הרגשתי שאני רצה והכל זז סביבי מהר, על אף שעמדתי מבלי לזוז.
השמיעה שלי הפכה משונה, שמעתי את כולם כאילו דיברו אליי מתוך הראש שלי.
התחלתי לאבד תחושה ברגליים. הכל נעשה חשוך.