טרילוגיית האדם הטוב || חלק 1

ישבתי על המזרן-מיטה שלי. הייתי בטוחה שזה עומד להיות עוד יום רגיל,
חבורת גנבים באים לבקר אותנו, אני יוצאת לכרות עצים ששבקו חיים ולגזום קוצים ועשבים שוטים שהחלו לעלות על השטח שלנו.
אבל אז, אבא בא לדבר איתי. יותר מידי זמן עבר מאז מישהו בבית ממש תקשר איתי. בדרך כלל החברים של אבא ואימא משוחחים איתי.

"סופיה, את כבר בת…" אבא עצר לחשוב לרגע. "שש עשרה, אבא" גלגלתי עיניים. זה היה כל כך מביך. "בדיוק! את כבר בת שש עשרה, והגיע הזמן שתלמדי לכייס", קפאתי במקומי.
נשבעתי לעצמי לא ללכת בדרכם של הוריי.
נשבעתי לעצמי למצוא בחור טוב ממשפחה אמידה וישרה, להתחתן איתו.
נשבעתי לעצמי לגדל ילדה בשכונה טובה.
לא רציתי לגרום לעוד דור אחריי לסבול כמו שאני סובלת.
לרצות להיות טוב, ולא להיות מסוגל.
"לא" התנגדתי. "יפה מאוד, למדת להתחצף ולהתנגד, אבל שלא תעזי לנסות זאת על הורייך!! את חושבת שאנחנו סתם אנשים זרים מהרחוב שאת יכולה לבטל אותם?
בכל הדורות הקודמים, ילד שהגיע לגיל שש עשרה במשפחתנו התחיל לכייס, אז את תלמדי לכייס בדיוק כמו כולם! ילדה מפונקת!" כעס אבא.
כשאבא כועס, זה מפחיד. כי הוא לא מהאבות העדינים והמתחשבים. אבא שלי ממש קשוח. יותר מידי קשוח. הכי קשוח שיש.
הוא מסוגל להחטיף לי אגרוף אם התנגדתי להכין לו קפה. (באופן היפותטי, כי אין לנו קפה בבית…) דרך החשיבה שלו כל כך מעוותת. הוא חושב שאם ילד עשה משהו רע צריך להרים עליו יד, שלעולם לא ישכח זאת. כמו שיטות ישנות שאף פעם לא נגמרו בטוב.
"די אבא, אני…" כל כך רציתי להוציא את זה כבר, "אני פשוט…" אבל זה כל כך מלחיץ, "מה סופי? מה את? תפסיקי לגמגם את מתחילה להרגיז אותי!" כעס אבא.
"אני לא כמוכם. אני טובה. אני באמת באמת טובה – אני לא נוראית. תפסיק לשכנע אותי להיות נוראית, זה כל כך מביך. כל הטקסים שלכם, לימוד כיוס ושדידה – הכל כי אתם רוצים שאחיה בזבל כמוכם נכון? לא מתחשק לכם שהבת היחידה שלכם תצליח בכל מה שאתם נכשלתם בו, נכון? חבל, כי זה מה שהולך לקרות ואני ממש לא מתכוונת שמישהו – או מישהי – יעמוד בדרכי" צעקתי בכעס.
אבל מרוב שפחדתי מתגובת הוריי, הצעקה הייתה בראש.
ומרוב שפחדתי לשמוע את דבריי ולהיבהל, הצעקה הייתה לחישה.

אז הלכתי ללמוד לכייס.
נו, קדימה, תגידו לי שאני פחדנית. תגידו לי שאם באמת הייתי רוצה בזה, כבר מזמן הייתי אומרת להם. תגידו לי שגדלתי עם חינוך חרא – וזה מה שיהיה בעתיד.
אז תגידו את זה. אני כבר יודעת.
"תבחרי אדם ברחוב ותנסי לגנוב לו את הארנק" אמרה לי אימא.
לא רציתי לבחור אדם. עמדנו באמצע שכונה של קשישים אמידים.
הגינה הייתה מטופחת, עשרות פרחים צבעוניים קישטו את הדשא הירוק. הכביש היה סלול היטב. גם הבתים היו שונים מהבתים בשכונה שלנו, הם היו גבוהים יותר וצבעם היה חום-שמנת שלא התקלף. הכל היה כל כך יפה.
"נו, קדימה, את רוצה שאבחר בשבילך?" שאלה אימא, חסרת סבלנות.
"כן, ואם כבר, אני רוצה שתכייסי בשבילי, אני בכלל לא רוצה לכייס" אמרתי. בראש.
"הנה, האיש הזה נראה לי מאוד מרוכז בעיתון שלו" אימא הצביעה על אדם מבוגר, הנראה כבן שבעים, עם שיער שיבה, כובע חום מהודר ועיתון גדול בידיו.
"תתקרבי אליו במהירות, ותשלפי את הארנק. אם תצליחי תקבלי נקודה".
התקרבתי בלית ברירה אל האיש. הוא באמת היה נראה מאוד מרוכז.
שלפתי את הארנק שלו, והוא לא שם לב.
הבטתי באימא. היא שלחה אליי מבט גאה ומחאה כפיים בשקט. לא. זה לא אני. לא אכפת לי כמה מאוכזבת אימא תהיה, כמה נקודות היא תוריד לי, זה פשוט לא אני. "סליחה אדוני," פניתי אל האיש המבוגר, "הארנק שלך… קח אותו" אמרתי לו. בלי הסברים, בלי פירוטים. פשוט קח. "תודה לך, עלמה צעירה. זה מעשה מאוד יפה" חייך אליי האיש וכאות תודה הוריד לפניי את כובעו. "אין בעד מה" השבתי.
זו הייתה הרגשה נפלאה. אימא מצדה, הייתה בהלם. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.
התקרבתי אליה ביתר זהירות. "אימא, הו…" פניתי אליה בקול אומלל.
"זה היה פשוט…" פתחה אימא, "אני…" היא נשמה עמוקות.
"אני לא יודעת מה לומר לך, בתי" היא נאנחה. הופתעתי. "את לא עומדת לחבוט בי עם מחבט טניס, או לקשור אותי במרתף של השכנים?" התפלאתי. במוחי, כמובן. אני לא רוצה להעלות לאף אחד מבני המשפחה שלי רעיונות שכאלה לראש.
"אביך בטח היה כבר מרים את ידו. מוטב שלא נספר לו על שקרה היום. הוי, בתי…" אימא עדיין לא הסבירה עצמה.

"את לא כועסת?" שאלתי. "אני… תראי, גם כשאני הייתי בגילך הייתה לי תחושה שהשכונה היא לא מקומי. שאני לא נוראית כמו הוריי. אבל לא היה לי האומץ, ולאט לאט גדלתי להיות בדיוק כמוהם. את מיוחדת… מגיע לך הרבה יותר, אני כל כך מצטערת…" הדמעות זלגו מעיניה לאטם. בחיים לא ראיתי את אימא בוכה.
"אבל, זה יכול לעלות לך בחייך. אם מישהו בשכונה יגלה על מעשייך הטובים, אני אפילו לא רוצה לחשוב מה יעלה בגורלך…," אימא הייתה כנה איתי, "אני לא חשבתי שאי פעם אומר זאת, ובטח שלא לבתי היחידה והאהובה… הוי, אלוהים שבשמיים…" אימא עצמה את עיניה ולחשה תפילה. קראתי את שפתיה. זו הייתה תפילת הדרך. "מה? אימא…" לא הבנתי מה היא רוצה.
"בתי, עלייך לברוח. כמה שיותר רחוק! לכי!"