טיפות קרות

כשטיפות המים יוצאות מנברשת המקלחת ומטפטפות על גופי הערום אני מנסה להתנקות מכל הדברים של היום שעבר. הטיפות הקרות נופלות על גופי החם והמזיע ובכל ירידה שלהם הכול חוזר אלי.
גם אם אשפשף חזק את עור גופי הזיכרונות לא ייעלמו אז אני מנקה את גופי בליטופים ומסתכלת אל הנברשת נותנת לה לעטוף אותי בטיפות קרות. נותנת לה את הזכות להשתלט על מחשבותיי לעטוף אותי בסיפורי חיי שכה הייתי רוצה לשכוח.
אני נזכרת איך היא הזיזה אתה ידיה ואיך הכרחתי את עיני לנוע אחר תנועותיה.
"על מה את חושבת?" היא שאלה אותי אז לפני כמה פגישות
השפלתי את עיני, לא התכוונתי להוציא את המילים האלו מהפה, בטח לא מול הפסיכולוגית שלי.
"את חופרת לי, את מעצבנת אותי וזה מכעיס אותי." אני אומרת ומשפילה את עיני
כשאני חושבת את הסיטואציה אז בגיל 4. אני מבינה שאני פתאום מתחילה לחשוב כמוה, כמו הילדה הקטנה שכל כך פחדתי ממנה.
"סליחה" אני משפילה את עיני. כמו שזה מפתיע אותי כמות הכעס שאני חשה עבור כל אותם האנשים הקטנים והגדולים שהיו שם בסיטואציה ולא עשו כלום ככה אני מפחדת מהתוצאות של הטיפול הזה. המחזיר אותי אל עמקיי נשמתי ומפגיש אותי עם אני הקטנה.
לאחרונה כל המחשבות עוטפות אותי כמו שמיכה מגרדת. מזכירים לי אירועים שהייתי רוצה להמשיך להדחיק. הטיפות הקרות מטפטפות לי שכול עוד לא אקבל את כל הזיכרונות והחוויה כחלק ממני הם ימשיכו לטפטף ואף פעם לא יתנו לי מנוחה.
אני זזה באי מנוחה בכורסא בפעם אחרונה שהלכתי אל הפסיכולוגית שלי. אני מספרת לה זיכרונות מאז. הם זורמים ממני כמו מים. היא מסתכלת עלי בצורה מוזרה אולי בשל כמות הסיפורים הכואבים שאני יכולה לספר ב- 50 דקות.
אני לא בטוחה שהיא מופתעת. 10 וחצי שנים של סבל בהחלט יכולים לספק את זה.
אבל משהו נראה לי שבור ומבולבל בה. משהו הלך לאיבוד.
אני תוהה אולי נגעתי לה בנקודה רגישה ואני מתחילה להיות מסוקרנת מה הוביל אותה לשבת מולי ולהיות מטפלת?