טיפה של תקווה

טיפת גשם קרה נחתה על שפתיי ופקחתי את עיני.
מצאתי את עצמי עטופה בזרועות של ענפים ועלים הנדבקו כקישוט על עורי.
כאב עבר בגופי, ונעזרתי בידי השרוטות להתרומם מהאדמה הלחה.
הרמתי את מבטי לעבר העננים המחובקים אשר התאפרו מבעוד מועד ובין רגע מטר כיסה את היער כמו מעטפת.
שמלתי הלבנה נרטבה כליל
וכתמי דם בודדים דימו אותה כשדה כלניות שרוף.
טיפות הגשם כיסו את פני וטפטפו על כתפיי החשופות והפצועות.
מליחות הטיפות על נגעי הרעידה אותי במעט אך לא הרתיעה אותי.
למרות הרוח אשר עברה דרך השכבה הדקה של שמלתי והקור שפילח את עצמותיי, נתתי לרוחות להעיף את שיערי הרטוב מעורפי,
ולגשם לשטוף את גופי.
מהלכלוך,
מפצעי הדם,
מעצמי,
מהכל.
הגוף שלי היה חלש למדי, ונתתי לו לצנוח בחזרה על הזרדים אשר התפוצצו מכובד גופי.
הייתי עייפה, מותשת מלברוח ממנו.
הרפתי כל שריר דרוך, ועצמתי את עיני שוב.
שמעתי ריצות כבדות אשר הרעידו את האדמה, וקול הקורא לשמי.
לא ברחתי יותר. לא נלחמתי יותר.
נשארתי שוכבת ומודה, לרגעי האושר האחרונים אשר נותרו לי,
כעצמאית וחופשיה.