טרילוגיית האדם הטוב

אף בן אדם לא באמת יכול להבין את משמעות החיים. לא באמת.
זה דבר גדול. גדול – בהרבה מכל מה שעולה על הדעת.
נו אני יודעת, אני קיטשית. ובצדק. אפילו אני לא יכולה לתאר את החיים.
אז אני מוכנה להתפשר על מילים קצת יותר 'זולות'. לא שאני כזאת מדהימה עד שהייתי צריכה להדגיש את המילה אפילו, אבל זה נחמד לחשוב על עצמך שאתה משהו גדול. במיוחד כשאתה לא.
אני לא כזאת נוראית. לא במיוחד. בעיניי, כל אדם הוא נוראי במידה מסוימת. גם אם מאוד קשה למצוא את הנוראיות שבו. ועכשיו יצאתי נוראית…

אבל אני לפחות משתדלת להיות אדם טוב. וזה קשה.
קשה לחיות בשכונה שלי ועדיין להיות אדם טוב. באנשים שבשכונה שלי לא קשה למצוא את הנוראיות. לצערי, יותר מידי קל. אני לא בטוחה שאפשר למצוא בהם משהו אחר.
לא לא, אי אפשר, כולם כאן נוראיים וזהו.
ואני ממש לא רוצה להיות "נוראית וזהו".

אני באמת מנסה להיות יוצאת דופן, אבל זה יותר מסובך כש"יוצא דופן" כאן הוא להיות אדם טוב.
השכונה שלי היא כמו סיוט שהתעורר לחיים. כמו התיאור המושלם לשכונה נוראית בה גרים אנשים נוראיים. אין בה צמחייה יפה ומטופחת. רק עשבים שוטים וקוצים שחורים. ואין בית ספר. הבית ספר היחיד נמצא בשכונה שרחוקה בכמה קילומטרים מהשכונה שלי. אבל זה לא משנה, כי גם אם הוא היה ממש מול ביתי לא היו לוקחים אותי אליו. והבית שלי הוא מתחרה פוטנציאלי בתחרות הבתים הנוראים.

אני אף פעם לא נועלת את דלת הכניסה, בכלל אין לנו מפתח.
ולא שיש טעם, ההורים שלי אוהבים כשהגנבים באים אלינו הביתה.
אלה כל החברים הכי טובים שלהם. גם אין כל כך דברים לגנוב בבית שלי.
בעצם אין כל כך דברים בבית שלי בכללי. יש בו רק חדר אחד, והוא צפוף מאוד. אנחנו ישנים על מזרנים בלויים שההורים השיגו איכשהו.
בטח מ"יד 9", חבורת נוכלים רמאים. עוד כמה חברים שלהם…
אין לנו טלוויזיה, כי ההורים שלי לא אוהבים לראות בחדשות את החברים שלהם זה אחר זה נכנסים לכלא. גם אין לנו סלולרי. כי פשוט אין לנו כסף לזה.
ככה זה כשאתם חיים בשכונה שלי. זה יותר גרוע מכל מה שתעלו על הדעת.