טובה

היום התעצבנתי מאוד על חברת האוטובוסים שפירסמה שאוטובוס אמור לעבור בתחנה המיועדת בשעה שתיים ורבע ועבר רק בשלוש ועשרה. כל כך כעסתי שהתקשרתי לחברת הקווים כדי לצעוק עליהם בטלפון. זה לא קרה, כי מי שענה לי היה ברנש מאוד מהיר שהסביר לי שהאוטובוסים פשוט עוברים במקומות שלהם לפי המזג האוויר, התנועה, הלחות בים וגורמים שלא תלויים כלל בנו או בהם והם הכי מדוייקים כשהם קורים בזמן אמת או שהם לא צפויים בעליל, ושהחברה שלהם רק ממליצה לבדוק אם האוטובוס עבר בתחנה בזמן בו נראה לה שתעבור. לפיכך במקום שנעמוד ונחכה לאוטובוסים שיהפכו ללא שימושיים בעליל כל היום, אנחנו פשוט צריכים לומר תודה שיש תחזיות אוטובוסים שעוזרות לכוון אותנו מעט ולכן בזכותם יש דבר כזה כיום שנקרא אוטובוס או תחבורה ציבורית. הקשבתי להסברים שלו מאוד מופתעת ואחרי שנתקתי את השיחה וחשבתי על זה קצת החלטתי שזה קצת באמת מאוד הגיוני, משכתי בכתפיי ולבי התרכך.
כמה שעות לאחר מכן נעמדתי עשר דקות לפני האוטובוס המיועד לשעה שמונה וחצי בבוקר וחיכיתי שיגיע. מפה לשם שמעתי שיחה של שני ישראלים שמתווכחים על טיבה של ארץ ישראל. לכל אחד היו טענות אחרות לגבי מה צריכה להיות טיבה של הארץ ואיפה צריך להשתפר, בכל אחד מן הנושאים המדוברים שעליהם היום שומעים בתקשורת. במשך הזמן השיחה התלהטה והרגשתי צורך לקטוע את שיחותיהם.
"לא, לא, לא, לא, לא," פסקתי בהחלטיות, "אינכם מבינים." נהמתי, "לולא המדינה כל מה שהיה כאן זה אונס והתפרעויות ללא חוק. לכן, אתם צריכים לומר תודה בכלל שקיימת מדינה לשמור עליכם מפני כל הדברים הללו, ואם היא קצת נוטה לפה או קצת נוטה לשם – אתם פשוט צריכים לומר תודה שלא הוצאתי רובה ורצחתי אתכם בו במקום! המדינה בסדר גמור ואין מה לבקר אותה אם היא מספקת לכם הגנה לא משנה באיזו דרך. אפילו אם היא הייתה רוצחת בשביל ההנאה שלה בן אדם בשנה זה לגיטימי מרוב שהיא מצילה כל כך הרבה אנשים, אני הייתי פשוט מחייכת ואומרת תודה."
הם עלו על האוטובוס, ובהמשיך לשיחה כשהגעתי הביתה צנחתי על אמא שלי בחיבוק ומלמלתי תודה על זה שלא רצחה אותי ואת אחותי כבר ואז ארזתי הכל ועברתי להתגורר במערה בשדות שאף אחד לא יחפש אותי שם. היה חם מאוד אבל הרגשתי טוב עם עצמי ואת פרנסתי הרווחתי מגילופי עץ שעשיתי שם שמכרתי לאדם שהיה עובר שם בדרכו בשש בבוקר לשוק. ככה עד ששאל אותי למה אני נותנת לו את הכסף שהרוויח, ועוד חלק מהכסף שאני הרווחתי, ועניתי בגלל שאני לא רוצה לקבל שום טובות.
אחרי שהרווחתי מספיק כסף לקנות פלאפון עם כמה שיחות, התקשרתי לחברת האוטובוסים כדי לשאול מה נשמע ולבקש לדבר עם נילס. אחרי ששמעתי שהוא התפטר נעשיתי נורא עצובה וחיבקתי את הרגליים שלי. תכננתי לדבר אתו שעות ארוכות. למחרת בשש לפנות בוקר לא היו לי גילופים. האיש הנהן ורגע לפני שהמשיך בדרכו אמר, " את יודעת, את גם עושה טובה לי שאת מוכרת את הגילופים הללו מלכתחילה."

התקשרתי לחנות הטלפונים כי התקלקל לי הסלולר. נילס ענה לי.
"אנחנו מציעים את מיטב הטכנולוגיה של היום. אתם צריכים להיות שמחים שבכלל יש שם משהו בשוק, או שהיינו כולנו בימי הביניי…"
יישרתי על הרגליים על הספה שלי. "תגידו תודה שבכלל קניתי ממכם משהו או שהייתם מתפרנסים מגילופי עץ!" אחר כך פניתי מהטלפון לאמא שבדיוק צעקה למה יש חולצה אדומה בכביסה הלבנה. "תגידי תודה שאני בכלל חיה."
הו, וכך ניתקתי את השיחה עם נילס הטוב והישן.