חרא אימא

כל אחד כותב לאימא שלו בכרטיס ברכה על כמה שהיא נהדרת "אימא מספר אחת", אני לא שונה מכם אבל אני לא באמת מתכוונת למה שאני כותבת. מה כבר אפשר לכתוב בנימה כנה? "היית חרא אימא השנה, גם שנה שעברה. אל תשתני, תמשיכי להיות חרא".
היי אימא, יש לי כמה דברים להגיד לך:
את חרא ולא בגלל שלא הרשת לי לעשות עגיל באף או כי רצית שאלמד ואקח את החיים שלי ברצינות.
כל מה שאת יודעת לעשות בחיים זה לצעוק, לצעוק עלי ואז כשאני משיבה לך בצעקות את צורחת "לא צועקים בבית שלי, תורידי את הטונים שלך!!" את כל כך תקועה בתחת של עצמך שאני לא בטוחה ששמת לב שיש לך ילדים.
השלמנו עם העובדה שהקריירה לפנינו, ואנשים מארצות הברית לא יכולים לחכות, נכון?, את חייבת לשלוח להם עכשיו, בעשר בלילה, מייל. ואחרי שבכינו, נרגענו מה כבר ביקשתי, לשבת ולדבר. ואם כבר מדברות אז זאת אני ורק אני שמדברת כי לך אין מה להוסיף בנושא, את רק שומעת אפילו לא מקשיבה. כל כך מקובעת במחשבות ומה שיוצא לך מהפה פשוט לא תואם. "אנחנו נהייה שם בשבילך לא משנה מה תעשי" הבולשיט הכי גדול שכל הורה מספר לילד שלו!! את בכלל לא מכירה אותי! לא סיפרתי לך שעישנתי ושתיתי, לא סיפרתי לך על הנשיקה הראשונה והשנייה, השלישית והתשיעית ואני עוד לא בת שש עשרה. מי החברים שלי אימא? את יודעת שיש לי כאלה לכן את שותקת, אבל מה שאת לא יודעת זה שאנחנו הולכים בסימטאות חשוכות בארבע בבוקר ושרים, יותר נכון מזייפים, צועקים, צורחים, רק שישמעו, זה לא באמת משנה מי, אני רק רוצה שמישהו ישמע אותי, יתייחס, אפילו בקללה קטנה, נו שיזרוק איזה "בת זונה".
את מעדיפה שהמיטה שלי תישאר ריקה, ככה לפחות החדר לא מבולגן. וכשהסרחתי מאלכוהול, היה לך שקט? חסכתי ריבים, הכי עדיף לך שאני שם. את אפילו לא יודעת איפה זה "שם" ומה אני עושה "שם" ועם מי אני "שם". כל מה שאכפת לך זה שאהיה רחוק ממך, איפשהוא שם.