חלק ממני

זה הגמגום, הדבר המעצבן הזה שתוקע מילים. כן, כולנו מכירים- לא נעים, מאד מלחיץ. אבל בעוד וכולם פוחדים מהגמגום ורואים אותו כאויב, אני רואה אותו אחרת- כחבר. זה לא היה קל, זה לקח זמן אבל בסופו של דבר זה השתלם.
פעם הייתי בדיוק כמו אחרים, פחדתי ממנו, נלחמתי נגדו. כל מכה שהכיתי בו הוא החזיר לי בחזרה, הוא לא נתן לי לנצח. אבל אולי בעצם הכל היה לטובה? אולי אף פעם לא הייתי אמורה להצליח, להכות, רק להצליח להרפות? כן, זה נשמע מוזר: " לא לנצח את הגמגום", הרי זה מה שכולנו (המגמגמים) רוצים, לא? לנצח, להכות להעלים. אבל אני אספר לכם משהו, הוא לא יעלם. החבר הזה פה שתוקע אותי ועוד אחרים, יעלם רק בנס, במקרים מיוחדים. אבל לצערי, זה לא קורה תמיד.
במקום זאת, הדבר היחידי שצריך לעשות זה להרפות, לשחרר, להפסיק להילחם. להכיר בו כחבר.
לאחר תהליך ארוך הבנתי מי הוא הגמגום- חלק ממני. למדתי עליו, העמקתי בו אפילו ניהלתי איתו שיחה פעם כדי לסדר את העניינים בינינו, להבין את מטרותיו.
בעצם הבנתי שהוא מה שעושה אותי שונה מכולם, ואני אוהבת להיות שונה. מיוחדת. ולאט לאט הבנתי גם כיצד הוא יוכל לעזור. כן אני יודעת, זה נשמע הזוי אבל זה נכון וזו האמת.
אנחנו המגמגמים שונים מכולם, וזה בדיוק מה שעושה אותנו מיוחדים מכולם. הגמגום גם משמש לי כמעין חומת מגן. ואתם בטח שואלים את עצמכם למה הכוונה…הכוונה היא שהגמגום מסנן אנשים שאולי (אולי) יכולים לפגוע בי, גם אם זה קצת. לאחר הסינון עוברים האנשים המתאימים לי. כל אדם שהגמגום מפריע לו, לא ראוי לי, הוא לא חודר, והגמגום לא נותן לו להיכנס. כל מי שעובר, ברוך הבא! עברתם את מבחן ההצלחה- האנשים האלה, אולי שמו לב לגמגום ואולי לא, אבל הם לא העירו על זה ולא נתנו לזה להוריד מהערך שלי. כי הם בעצם, רואים אותי האמיתית.
ולכל המגמגמים, תפסיקו להתייסר ולנחם את עצמכם על "המתנה" הגרועה שקיבלתם, תחייכו ותגידו "תודה". כי החיוך הזה, והמילה הזאת גרמו לי להבין ולהיות יותר רגועה. וכך, גם הגמגום משתפר בהדרגה.