חלק ב’- happy new Year 2020

אני עוצמת את העיניים וחיוך נפרס על שפתי. מאמצת לראותי את ההתרגשות הזאת, את הרעד ואת הפחד. זה החלום שלי- המסע של חיי. מהחלון אפשר כבר לראות את ארגנטינה. כמו חלקים קטנים מלגו או פלי מוביל. כל אחד והילדות שלו. הגלגלים נוקשים בקרקע והמטוס מתחיל להאט בבלימות קלות.
לפני שנייה היינו בפריז. שם עדיין הרגשתי בבית באיזושהי צורה לא מובנת. אולי כי זאת הייתה אירופה.
שמחה מכל רגע של ההרגשה המיוחדת ובאותו זמן מרחמת על השותפה שלי שמרגישה כל כך נינוחה בארץ הכל כך זרה הזאת. היא הייתה בארגנטינה כבר הרבה פעמים, יש לה חברים והיא מכירה את בואנוס כאילו הייתה העיר שבה גרה.
אני לא באתי כדי להרגיש בבית. או כדי לגלות את המוכר. אני באתי למתוח גבולות ולהיות אני בצורה הכי חופשית שאפשר.
******************************
"אנחנו חייבות למצוא מסיבת סלבסטר" אני אומרת לשותפה שלי ברגע שאנחנו מגיעות להוסטל
לא עשינו יותר מידי. בעיקר מנסות להבין איפה אנחנו, איפה ממירים כסף, איפה יש מסיבות.
וכשעשינו את כל המשימות האלא אנחנו מרגישות קצת שלוות יותר. יום ראשון קצר אבל מחר ה 31 לספטמבר..
******************************
הערב הזה היה עמוס יותר מכל ערב לפניו.
התחלנו את הלילה של ה 31 בספטמבר במסיבה בהוסטל שלנו.
רוקדות לצלילי המוזיקה ומבוהלות מהאלכוהול שנמזג שם בלי שאף אחד רואה לתוך כוסות. כמו כל הסיפורים המאיימים האלא שההורים דאגו למלה לנו בהם את הראש. על אנשים שמוזגים אלכוהול מעורבב שיכול לגרום לנו להרעלת קיבה או לאנשים ששמים סמים מסוימים בשתייה.
חילקו לכולם כוסות ועל המסך הופיעה מצגת שרק חיכתה שמישהו יפעיל אותה.
ואז היא התחילה לרצד
כולם התחילו צורחים
"10… 9… 8…. 7… 6… 5…. 4…. 3…. 2…. 1…. 2020 happy new Year !!!"
אני צורחת יחד עם כולם. צורחת את המספרים של השנה הזו. השנה הכי טובה בחיי. שנה של הגשמת חלומות. חושבת לי איזה מספר שלם ויפה זה 20 20.
אני והשותפה שלי שומעות את הזיקוקים מבחוץ אנחנו לא מתכוונות לפספס אף רגע מהערב הזה. אנחנו רצות בטירוף לתוך הרחוב הראשי אל תוך קהל האנשים שעומדים מחכים לזיקוקים שמתחילים להישלח מחלונות הבתים ברחוב הראשי של בואנוס אייריס. בצורה שברור לי – ככה לא אמורים לשלוח זיקוקים. אבל למי איכפת?! המחזה היפה הזה ניצב למול עינינו ואנחנו לא מספיקים לדבר עם העוברים והשבים. לרוץ ברחוב וכמובן להצטלם.
החלק הראשון של הערב עובר ועכשיו הגיעה תורה של המסיבה הענקית בבואנוס אייריס. כל הישראלים מצופפים באוטובוסים ישנים ומובלים למסיבה של השנה החדשה. מסיבה שכאילו הוגדרה לישראלים וארגנטינאים בלבד. במסיבה היו שתי רחבות. אחת פנימית ואחת אחורית. וכמה ברים. אנחנו רוקדים לצלילי המוזיקה אני אפילו לא יודעת כמה זמן היינו ככה כי בסוף המסיבה יכולנו לראות את הזריחה מהרחבה החיצונית. כשהזמנו מונית היום כבר היה מאור לגמרי.
******************************
כשקמנו בבוקר אכלנו בבית קפה מקומי "עלמה". אני לא הייתי מגדירה את זה מדהים כמו השותפה שלי אבל בסדר. זאת הייתה התחלה טובה של הבוקר. אף על פי שמאוד רציתי ללכת לסיור הגרפיטי. השותפה שלי התחילה להתלונן שזה לא בשבילה ושהיא לא מעוניינת. החלטתי שאני מוותרת הפעם. אני אוהבת ערים ונהנית בהן אבל הבית שלי נמצא יותר בטבע. ביעד הבא אני לא אוותר- אמרתי לעצמי. זאת בסך הכל הייתה פתיחה טובה של בוקר.
משם המשכנו לעבר השכונה הצבעונית שהייתה ססגונית וצבעונית. כל בית נצבע בצבע או אפילו כמה צבעי שונים והצבעים שיגעו את העין וגרמו לאישונים לרצד בחוריהם. מסעדות קטנטנות היו בכול פינה, מלאו את הרחובות עד שהשביל ללכת בין הרחובות היה צר. בכל מסעדה הייתה במה קטנטנה ועליהם רקדו רקדני פלמנגו. בין הבתים היו מבואות קטנות שהובילו לשווקים קטנטנים.
חשבתי על אבא אז, ועל כמה שהוא היה נהנה פה. אוהב את האווירה. רציתי להישאר עוד ולשאוף עוד קצת את כל הריחות והיופי. השותפה שלי כבר הייתה חסרת סבלנות אז עברנו לשלב הבא. הגענו לבית קברות הוא היה נחמד והיינו שם לזמן קצר מאוד. הרבה קברים בעיצוב גוטי מלחיץ בחלקו. הזכיר לי סרט אימה גרוע שבו הנשמות יוצאות בלילה והקברים. האבסורד היה בפער הגדול בין הקברים המפוארים למגורים העלובים והדלים שנמצאים מחוץ לבית הקברות. תהיתי איזה עולם משוגע זה שבו לפעמים המתים חיים טוב יותר מהחיים.
אחר כך עברנו לגן היפני הוא היה מלא באנשים אבל עדיין היה יפה ואפשר היה להוציא משם תמונות יפות.
השותפה שלי קיבלה טלפון מידיד ארגנטינאי שלה ושם התפצלנו בפעם הראשונה. ההתפצלות נתנה לי באופן מוזר חופש. היא נתנה לי למצות לפחות תשעים אחוז מכל סיטואציה ולראות את האפשרויות שקימות בה. כשחזרתי להוסטל פגשתי את אהוד במעלית והלכנו לשחק סנוקר. למרות שאני בכלל לא יודעת סנוקר. ככה יצא שלמדתי איך לשחק. משם המשכנו עם חבורה נוספת של ישראלים שהצטרפה. הלכתי לבית חב"ד כשאני מצטרפת לאנשים שמדברים עברית לבושים בלבן. שערתי שלשם הם הולכים.. החוסר טקט שלי עבד שם מעולה ועזר לי המון. כשפשוט הצטרפתי אליהם.
בבית חב"ד היה אוכל לא טעים בכלל אבל אווירה מדהימה. היא לא הזכירה לי את הבית וגם לא העלתה מי געגועים אלא נתנה לי הרגשת שייכות לא מוסברת. אנשים שרו ודפקו על השולחנות דיברו שיחות קצרות או עמוקות והכל באווירה חברתית משפחתית משהו.
כשהגעתי להוסטל פגשתי שוב את אוהד, שוב וישבנו חבורה ענקית של אנשים מכל מיני מקומות. לא קשורים אחד לשני עם שקשוקה במרכז עד אמצע הלילה.
אהבתי את האווירה. אני מתחילה להתאהב בהרגשה וגם מפחדת מזה ברמות.