חלון מואר בחלל השחור

שעה מתה, וזה יפהפה
כל המכוניות שמסיעות עצב עומדות עכשיו דומם
כל הנביאים שטופי העיניים אינם פוקדים אותי כעת. הפוגה. וזה יעבור, אך עכשיו –
ישן כל העולם. כל מי שביום עובד, כעת כסוי בין המזגנים והמיטות.
עכשיו – זו הפעם הראשונה שאני רואה כל כך הרבה צבע.
עכשיו – הכל כל כך מואר; כה עליז, כה רפה.
דרך הזכוכיות אני רואה רק פנסים וחושך. והחושך הוא מהסוג השקט. מהסוג של רגיעה עמוקה.
ואני יושב בתוך חנות של אור. בתוך קפסולה בחלל. כמה יפה כאן. המאפים הטריים גאים על שנכנסו לעולם. וכל העטיפות הכחולות אדומות צהובות של השוקולדים עם הכיתוב התזזיתי – קופצות לי לעיניים, מדלגות בין המדפים. עכשיו האויר טרי ורענן. המכשירים, המחשבים, המסכים, נושמים איתי בקצבם הבינארי, מלוים את הקצב שלי, זהו סוד החיים הקטן שלנו שמקופל בתוך השעות החסרות של הלילה. בתוך השעות שחסרות כתובת או מרשם.
במדפים כולם צפופים, משתוחחים, מתבוללים, מברברים, מבקרים ומדברים סחור סחור. הם רוקמים אגדות וסיפורי עם, טופחים לי על השכם, מספרים בדיחות. צחוקם מהדהד בריקנות החלל. הם כה עליזים ונטולי דאגות. ורק אני, מבין כולם, מביט אל החלון כדי לזכור:
כמה אני לבד. כמה בחוץ שחור.