חלום מסובך פרק 7

נכנסתי בחשש קל, התיישבתי מולה. עיניה החומות היבטו בי מבעד לזגוגיות המשקפיים העבות, בחומרה. "את מסולקת!" אמרתי בטון נוקשה וחזרה לדפיה "את לא רוצה לשמוע מדוע עשיתי זאת?!, לשמוע את הצד שלי?!" אמרתי בכעס רב, "אינני צריכה לשמוע את הצד שלך שמעתי די ויותר ממרים, וזה לא פעם ראשונה שאת עושה כל עולה על רוחך בבית הספר, הבלגתי פעם אחר פעם אך הפעם פשוט הגזמת, חצית גבולות ברורים לא תהיה פה אף תלמידה שהולכת נגד חוקי התורה, עושה כרצונה מכופפת את הדת לאיך שמתאים ונוח לה!" התחבטי עם עצמי שניות ארוכות אם לענות לה אך חשבתי לעצמי שמוטב שאשתוק. גררתי אחורנית בכעס את הכיסא, ויצאתי מחדרה בטריקת דלת. אביגיל המתינה לי מחוץ לחדרה "תתרחקי, אני סתם אסבך אותך יותר," אמרתי לה ומתחתי את גבי, לא להראות להם שמפריע לי שסילקו אותי. "אני לא מתרחקת ממך, והאמת שגם אני הסתבכתי מעט" אמרה והשפילה מבט, שלחתי לעברה מבט שואל "הודיה את לא מבינה מה זה אומר שאת מסולקת?!" יצאה המנהלת מחדרה, "אני לא רוצה לראות אותך פה , תצאי עכשו מפה!" אמרה בזעם "ואביגיל תתרחקי ממנה, היא סתם גוררת אותך למקומות לא טובים" הוסיפה "באמת תתרחקי" אמרתי לאביגיל שהביטה בי "אני רוצה לדבר איתה מעט", אמרה אביגיל למנהלת בקול בוטח, תפסה את ידי וגררה אותי מחוץ לבית הספר. "בואי נלך לחורשה, שנוכל לדבר או לנסות לפחות בלי שאיש יאזין" אמרה בנחרצות, וכבר התחילה ללכת במהירות, ואני נגררת אחריה. שחלפנו על פני האנשים הם התלחששו והצביעו עלי, הצלחתי לשמוע רק כמה משפטים כמו "איזה בושות" או "מי נתן לה חינוך כה לקוי" הגענו לחורשה, העמקנו מעט פנימייה. ראיתי שאביגיל מוודא בעיניה שאיש לא נמצא או מאזין, התיישבנו על אחד מהספסלים. שלחתי לעברה מבט מצפה "היה לי ריב עם ההורים אתמול", החלה לדבר והשתתקה ואחרי שניות מספר המשיכה, "את זוכרת בשבוע שעבר שהחצאית שלי הייתה קצרה, ולא נתנו לי להיכנס לכיתה?" הנהנתי "אז אתמול בערב, הוריי אמרו לי להגיע לסלון, הם רוצים לשוחח איתי, ידעתי שהם יטיפו לי על הלבוש שלי, ועל התנהגותי, וכך באמת היה. הם אמרו שלא מקובל עליהם איך שאני מתנהגת, ובעיקר שאני מסתובבת איתך, שאת השפעה רעה עלי שהם לא מוכנים בשום אופן שנמשיך להיות חברות מפני שאת מובילה אותי למקומות רעים" שתקתי, לא ידעתי מה להגיד "וצעקתי עליהם, שאני לא ממש מאמינה כבר, ונמאס לי מהעולם הסגור הזה, ואני כבר עברתי את הגיל שהם יגידו לי מי היו החברות שלי" והשתתקה, ברגע היא נראתה אבודה מעט "ופשוט עלית לחדר שלי צנחתי על המיטה ונרדמתי", השתררה דממה "אני ויונתן אוהבים אחד את השני, כבר הרבה זמן לא ידעתי איך להגיד לך", הטילה את הפצצה. "יונתן.. אח.. אח שלי?!" גמגמתי היא הנהנה לחיוב "תוכל לספר לי מה קרה עם ישראל אתמול, על הסיפור עם יונתן אני יודעת כבר, אבל עם ישראל רק מתוך שמועות וקטעי משפטים" החליפה נושא במהירות "שנייה, אני רוצה שתסבירי לי את עניין יונתן, מה… ממתי את מאהובים, למה לא סיפרתי לי על כך?" שאלתי בתדהמה "כבר חמישה חודשיים שאנחנו נפגשים איש לא יודע על כך", מבטה היה מושפל, לא יכולתי לראות איזו הבעה על פנייה "וכמה זמן את יודעת שיונתן רוצה להתגייס, שמאס בעולם החרדי?" הוא סיפר לי לפני שלושה חודשיים", אמרה בלחש הרגשתי פגועה מעט, הרי אני מספרת לה כל מה שעובר עלי, את כל מה שאני מרגישה והיא מסתירה ממני דבר כה גדול. שמענו גריסת עלים וראינו את דבורה אחותה הגדולה של אביגיל קרבה אילנו, היא הגיעה אלינו. "אביגיל אמא דורשת שתחזרי מיד הביתה!", החלפנו מבטים "אני רוצה לסיים את השיחה עם הודיה, ואז אחזור הביתה", אמרה בשלווה. "הרי שמעת מה אמא אמרה לך אתמול, אסור לך להתקרב או להיות בקשר כול שהוא איתה ושלחה לעברי מבט זועם מעט . "לא אכפת לי, תני לסיים את השיחה הזו", "תסיימו אמרה", ונראה שהיא לא מתכוונת להרפות, וללכת הבנו שהיא לא תניח לנו. "תסביר לי במהירות מה קרה עם ישראל אתמול." דרשה לדעת, בזה לא היה בעיה לדבר ליד דבורה, במילא כל הישוב ידע "סתם… התיישבנו פה, שתקנו קצת הינו מובכים ולאחר זמן מה מרים ויהדות מהכיתה שלנו הגיעו ודרשו הסברים, ישראל הכחיש שגם הוא רצה להיפגש, האו אמר להן שאני שזו גררתי אותו ולא היה לי כוח להתווכח כי אף אחד לא יאמין לי אז קמתי והלכתי", "ואז….?" שאלה אביגיל ומבט נדהם על פנייה "בבוקר אמא שלי נכנסה בזעם לחדרי, אמרה שאני עושה בושות למשפחה, שאני הורסת שידוכים, ושם טוב של המשפחה שאיזו מין בת דתייה מתנהגת כך, ועוד דברים שאני מתארת לעצמי שתוכלי להשלים לבד", הבטתי באביגיל וראיתי שמתחולל בקרבה סערת רגשות דבורה המשיכה לעמוד, מבטה חסר כל הבעה. "יהיה בסדר אני מבטיחה", לא ממש האמנתי בכך, אך רציתי להרגיע את אביגיל מעט סימנתי לה שאנחנו עוד נדבר, באירוך יותר בלי שאף אחד ישמע. עמדתי וכך גם אביגיל התחבקנו "אני אתקשר ליונתן אני אפגש איתו ונראה מה נעשה" לחשתי לה "בסדר", והן התרחקו. התיישבתי עוד קצת בחורשה מהרהרת ביונתן ואביגיל, מה אעשה עכשו שסילקו אותי, הרי שום בית ספר לא יקבל אותי, לא חרדי בכל אופן. האודישן! שחכתי ממנו לגמרי חשבתי לעצמי, אני חייבת להחזיר להם תשובה, אך בעצמי לא ידעתי איזו תשובה אתן להם חיובית או שלילית, גם כן לא ידעתי תוך כמה זמן אני צריכה להחזיר להם תשובה, הרי אף אחד לא נתן לי לקרוא את המכתב. אני חייבת להגיע הביתה ולחפש את המכתב, בתקווה שלא זרקו אותי, פסקתי לבסוף וחזרתי הביתה בצעדים זרזים. באופן מפתיע, אמא לא הייתה בבית, אף אחד לא היה בבית הייתי בטוחה שאמא תהיה בבית, וברגע שאגיע אשמע ממנה הרצאה מלאה בתוכחה, וזעם. הפכתי את הסלון, מייחלת למצוא את המכתב, עברתי לחדר, הורי וכך עברתי מחדר לחדר מקווה שהחביאו את המכתב איפה שהוא, אך מחדר לחדר תקוותי אבדה. לא מצאתי את המכתב, סידרתי במהירות את האי סדר שיצרתי בבית ופקדתי על עצמי לחשוב במהירות מה עלי לעשות בעניין האודישן. אתייעץ עם יונתן, הבזיקה מחשבה בראשי. חייגתי אל יונתן, מייחלת שיענה "היי…."קולו המהוסס נשמע "ההורים לא רוצים אותי?" שאל "לא, אני רוצה אותך", שמעתי שהוא נושף אוויר בהקלה "אני רוצה שניפגש, בבקשה אני לא יבוא לשכנע אותך לחזור, מבטיחה", שקט השתרר על הקו "איפה אתה בכלל?" הפרתי את השקט "בתל אביב", אמר בלחש "תל אביב?, מה יש לך לעשות שם?" "אני בדירה של חבר", תהייתי ממתי יש לו חברים בתל אביב, בעיר החטאים כמו שהקפידו להזכיר לי שוב ושוב מסביבי. "תוכלי לעלות על אוטובוס בתחנה המרכזית בעיר, ואני אפגוש אותך בתחנה המרכזית בל אביב?" שאל, ונשמע עכשו אבוד מעט. "מה אגיד להורים?" שאלתי וחשש קל התגנב לקולי מספיק הייתי מסובכת. "תגידי להם שאת נוסעת לפגוש אותי, לנסות לשכנע אותי לחזור" מישהו נכנס הביתה "מישהו הגיע, נראה לי שבאמת אגיד להם אני שאני נוסעת לשכנע אותך לחזור, מקווה שלא יעשו מזה יותר מידי דרמה", "בסדר" אמר וניתק עמדתי עוד שניות ארוכות ליד הטלפון, ואמא נכנסה לסלון. "אני נוסעת לתל אביב ,לפגוש את יונתן לנסות לשכנע אותך לחזור הביתה", ניסיתי להישמע משכנעת "בגללך, בוטל פגישה עם בחורה ממשפחה טובה עבור אליהו!" הטיחה בי, "הייחוס שלנו, השם הטוב נהרס רק בגלל שאת לא יכולה פשוט ללכת בדרך שקבעו לך מראש, בדרך שכולן הולכות את תמיד חייבת להיות שונה, ואחרת!" המשיכה בזעמה ממשיכה את הנאום מהבוקר "ועכשו, שסילקו אותך מבית הספר מי יקבל אותך לבית ספר אחר?!, שמך כבר נכתם, עכשו, יבטלו פגישה אחר פגישה לאליהו, מדוע עשית זאת?!" היא לא חיכתה לתשובה ויצאה מהסלון. צלצלתי פעם נוספת ליונתן "אני נוסעת אליך", אמרתי "מה אמא אמרה?" שאל "היא כועסת עלי" אמרתי ובהיתי בנקודה רחוקה "על מה, מה עשית?", "תפסו אותי ואת ישראל, סילקו אותי מבית הספר, אני אסביר לך יותר בפירוט שנפגש", היתה שתיקה "טוב," אמר לבסוף "אני אצא עכשו" אמרתי לו וניתקתי עליתי לחדרי, הכנסתי לתיק ארנק, פלאפון סוודר וירדתי במהירות במדרגות אמא לא הייתה בסביבה הלכתי לתחנת האוטובוס כל מי שנקרה בדרכי, לא החליף איתי מילה, הביט בכי כבמצורעת. האוטובוס הגיע שילמתי והתיישבתי. הגענו במהירות לתחנה מהמרכזית בעיר, החלפתי אוטובוס, והתיישבתי ליד חייל, במדים מגוהצים. ניסיתי לדמיין את יונתן במדים אך לא הצלחתי. הרגשתי שמוחי עומד להתפקע, מרוב שאלות תהיות ובעיקר חוסר וודאות. הדרך חלפה במהירות, והגענו. ירדתי בחשש קל מהאוטובוס, הרגשתי אבודה, מבולבלת. הבטתי סביבי מנסה למצוא את פיניו המוכרות של יונתן ,ואז ראיתי אותי.