חלום מסובך פרק 6

לא הייתה לנו את האפשרות לברוח, או להסתתר. החלפנו מבטים מבוהלים. הן הגיעו אלינו, על פניהן מבט מופתע. "מה, קורה פה?" שאלה מרים, ובחנה אותנו. ידעתי שאני לא חייבת לה שום הסבר, על למה אנחנו יושבים פה, אך ידעתי שהן יפיצו את מה שהן ראו פה, לכן אצטרך לעשות את מירב המאמצים לשכנע אותם לא להגיד דבר לאיש. "היא.. היא גררה אותי" גמגם ישראל, והתעשת "באמת שהיא גררה אותי לראות אותה, אני ממש לא רציתי אך היא שכנעה אותי", אמר בטון בוטח. הייתי בהלם, לא האמנתי למשמע אוזני. ידעתי שעכשיו שהוא מכחיש, הוא יגיד לכל הישוב שאני שלחתי לו מכתב, שאני רציתי להיפגש אתו שהכרחתי אותו להיפגש וכמובן שהוא לא יזכיר במילה את השיחה שלנו ליד הישיבה שהוא גם רצה להיפגש. וקרוב לוודאי שהוריי יאמינו לו, כי אופי היה לעשות בלאגן, לבדוק את הגבולות באופן תמידי, ללכת בדרך שלי לחרוג מהמקובל לא לעשות את הנדרש ממני. ולא משנה כמה אביגיל תגיד שזה היה רצונו גם כן להיפגש, ותעזור לי לשכנע את הוריי ואנשי הישוב, איש לא יאמין לה כי בדיוק כמוני היא בודקות את הגבולות, שואלת שאלות שאינן צריכות להישאל. הן בחנו את פני, ופיניו "למה את משקר?" הטחתי בו "הרי אתה רצית להיפגש בדיוק כמוני!" ושלחתי לעברו מבט זועם " תחסכי מאתנו שקרים, אנחנו יודעות בוודאות שאת גררת את ישראל לפגישה האסורה הזו, הרי את תמיד את עושה את האסור" אמרה מרים, ועל פרצופה היה מבט מרוצה. מאז ותמיד שנאתי אותה, היא תמיד הלכה בגב זקוף כמו טווס, הייתה תלמידה מצטיינת וחביבת המורים, מנהיגה את בנות הישוב והן תמיד עשו כדבריה, היא הייתה הבת שכל הורה היה מייחל אליה, שנאתי אותה את הצביעות שלה, וההתחנפות שלה. ידעתי שאין לי מה לעשות בעניין אין טעם שאמשיך לשכנע, ולטעון שהוא רצה להיפגש כמו שאני רציתי, משכתי כתפיים ובלי לומר מילה נוספת הלכתי.
הגעתי הביתה, אמא ואבא ישבו במטבח ופטפטו בניהם, גופי בער מכעס. חמקתי בזהירות במעלה המדרגות, ונכנסתי לחדרו של יונתן שחלק עם אליהו, ודוד. אך מיטתו הייתה ריקה, הבטתי בשעון שמעל מיטתו השעה הייתה תשע, ירדתי במדרגות ויצאתי למרפסת מייחלת לכך שהוא יושב שם, אך המרפסת הייתה ריקה. בלית ברירה נכנסתי למטבח, והרהרתי בשאלה מתי יגידו להוריי על פגשתי עם ישראל, אני לא רציתי להגיד להם העדפתי שרכלנים יגידו להם, וכאלה יש בשפע בישוב.
"איפה יונתן, הרי הוא היה אמור לחזור כבר?" שאלתי את הוריי, מנסה להסתיר את כעסי, להראות רגועה שלא ישאלו שאלות. "רק בשתיים עשרה הוא יגיע, הוא מבקר אצל חבר" ענתה אמא "ואיפה את היית?" הוסיפה במבט חוקר, "סתם, הייתי בחורשה רציתי להיות קצת לבד", שקר לבן שכנעתי את עצמי על כך שאני שוב משקרת להוריי. "וענין האודישן?" שאל אבא "אני מאד מקווה שזנחת את הרעיון הזה" אמר בטון נוקשה "זנחתי, הבנתי שזה לא מתאים לבת דתייה", אמרתי בטון הכי משכנע שלי שוב שקר חשבתי לעצמי, הם הביטו בי מבט חשדני מעט, "באמת", המשכתי לשכנעם ומבטם התחלפו במבטים מרוצים. "אני עולה לחדרי, אני רוצה ללכת לישון מוקדם היום, בשביל שאוכל להיות ערנית לבית הספר מחר", אמרתי להם את מה שהם רצו לשמוע, הם הנהנו, ועליתי לחדרי שוב כאוס מוחלט שלט בחדרי. התלבטתי אם להתקשר לאביגיל וליידע אותה על המתרחש, אך לא יכולתי להסתכן בכך שהוריי ישמעו את השיחה, אך מצד שני לא יכולתי לצאת אליה כי שוב, הוריי היו שואלים שאלות מיותרות אני אספר לה הכל מחר פסקתי בליבי. נכנסתי להתרחץ, מנסה לשטוף מעלי את כל הכעס שבער בגופי, את תחושת התסכול אך הם לא נשטפו. שהייתי במיטה נפל האסימון, לבטח יסלקו אותי מבית הספר, הסיכוי לשידוך טוב בעוד שנתיים יהיה נמוך, אחרי מה שקרה עם ישראל, ובטח אחרי האודישן שבטוח מישהו כבר ריכל עליו בישוב. הייתי צמאה, ירדתי למטה ושנייה לפני שרגלי דרכה בתוך המטבח שמעתי את השיחה הבאה ואת קולו של אבא. "תפסיק לדבר שטויות!, אתה חוזר הביתה עד מחר, שום צבא, ושום חזרה בשאלה!, אין פה שום מקום לדיון נוסף!" ואבא סיים את השיחה, נדהמתי, חשבתי שיונתן לא באמת יתגייס, שהוא יזנח את הרעיון הזה, אך עכשו התברר לי אחרת, רציתי לצלצל אליו אך שכנעתי את עצמי שסתם אשמע נודניקית. "מאין הרעיון הטיפשי הזה שיונתן קיבל על הצבא?!, מי שטף לו את המוח בשטויות הריקניות הללו, שמעת בעצמך מה הוא אמר הוא מצטרף לעולם החילוני, הריקני הזה, המלא טומאה ובלבול!" אמר אבא בכעס רב, "הוא בגיל כזה שהכל מבלבל, אני בטוחה שהוא סתם אמר שטויות, הוא כבר מחר יחזור הביתה, ויבין שחיי התורה ומצוות זו הדרך" ניסתה לפייסו איימי. "יונתן לא יחזור, זה לא שיגעון חולף, ממש לא! זה בוער בו לתרום ולהתגייס, העולם החרדי לא קורץ לו כבעבר, נראה לו כבר סגור מידי הוא רוצה לטעום עולמות חדשים ואחרים, עולמות שהן לא בגדר התורה!" התפרצתי למטבח הוריי היו המומים. נבהלתי מעצמי מעט, אך אמרתי להם את האמת. "הודיה תעלי לחדר ותפסיקי לדבר שטויות, זה הילד שלנו אנחנו מכירים אותו היטב!" רגז עלי אבא "הוא אח שלי!, הוא משתף אותי הרבה יותר מכם, אני מכירה אותי הרבה יותר מכם" אמרתי וכך הוצאתי את כעסי שבער בי כל התקופה האחרונה, לא רציתי לשמוע מהם דבר ועליתי לחדרי בזעם. נכנסתי למיטה, ובאופן מפתיע נרדמתי במהירות.
"הודיה תוכלי לעשות לי צמה?", שמעתי את קולה של יעל, ולאחריו טלטלה אותי. "מה השעה ?" שאלתי מנומנמת והעפתי מבט לעבר השעון שליד מיטתי השעה הייתה שבע ורבע. "וגם אמא אמרה שאת צריכה לקום", המשיכה בדיבורה. ידעתי שאם לא אענה לבקשתה היא תמשיך לנדנד לי ולא היה לי כוח לזה. התרוממתי למצב ישיבה, והורתי לה לשבת על הרצפה. היא התיישבה על הרצפה והגישה לי מסרק עשיתי לה במהירות צמה, והיא יצאיה מהחדר. חזרתי לישון, לא היה לי חשק לצאת מהמיטה בעקבות אירועי אמש, לא היה לי כוח לשמוע את הנאום שלבטח המנהלת תנאם לי, ועל תגובתם של הורי שסיקלו אותי מבית הספר, שיש סיכוי גבוה שהם יודעים כבר. שמעתי שמישהו נכנס לחדר וסוגר אחריו את הדלת "הודיה קומי תתיישרי אני רוצה לדבר איתך, להבהיר לך משהו!" אמרה אמא בקול תקיף היא יודעת, חשבתי לעצמי הזקפתי, פתחתי את עייני והבטתי בה "קודם כל למה החדר של כזה ברדק?!" שאלה משכתי כתפיים "איפה היית אתמול?!" שאלה והמשיכה עם אותו קו הדיבור התקיף. "בחורשה" אמרתי "אל תתחכמי הרי שנינו יודעות עם מי היית שם. ממתי נפגשים עם בנים, שזה לא מיעוד לשידוך?!, הרי אסור לך בשום פנים ואופן להיפגש עם אף בן, אם הוא לא מבן המשפחה שלנו, הרי את יודעת את זה מגיל אפס!, ובנוסף להכל את גררת אותך לדבר הנוראי הזה!, את יודעת כמה זה אסור!, את יודעת איזה בושות את עושה לנו בישוב! יונתן, ועכשיו את?!, אתם רוצים פשוט לחרב למשפחה את הייחוס, והשם הטוב למה מכל שלוש מאות המשפחות שמתגוררת כאן דווקא הילדים שלי סוטים מהדרך?!" הטיחה בי את תסכוליה, "ובנוסף להכל, סיכוי מרבי שיסלקו אותך מבית הספר!" המשיכה בנאומה המתוסכל, והכעוס. לא היה לי מה להגיד, כל הרגשות היו בערבוביה, סתרו אלו את אלו. טוב, תלכי לבית הספר ונראה מה הם יחלטו, אמרה ודיבורה הכעוס לא שכך, והיא יצאה מהחדר וטרקה אחריה את הדלת. קמתי מהמיטה, וניגשתי לארוני כעס, רגשות אשם, פחד, וקצת הרגשת ניצחון שעשיתי משהו לא בגדר המותר התערבבו אלו באלו. שלפתי מהארון את החולצה המכופתרת בצבע סגול לילך, עם סמל בית הספר לבשתי אותה וכפתרתי אותה במהירות. הרהרתי לגבי יונתן, לגבי מה שאמרתי להוריי לגביו, וכעת קצת פקפקתי בהתפרצותי אמש, אולי זה באמת שיגעון חולף אך במהירות שכנעתי את עצמי שזה לא כך, שבאמת ובתמים הוא יתגייס למרות מחאותיו של הוריי, גם אם זה כרוך בנתק מהשפחה, כה לא רציתי שננתק קשר. אדבר אתו שאחזור מבית הספר, חשבתי לעצמי. ושלפתי מהארון גם כן חצאית שחורה ארוכה, גרבתי גרבונים ונעלתי נעלים. "הודיה צריך לצאת כבר", דוד היה בפתח החדר "אני מגיעה" אמרתי בחוסר רצון בולט. הסתרקתי במהירות קלעתי את שערי לצמה חטפתי את תיקי, וירדתי למטבח. אני ואמא לא דיברנו רק לקחתי את הכריך, ואני דוד, ויעל יצאנו לכיוון הגן של דוד. כל הדרך המשכתי להרהר ביונתן, וניסיתי לחשוב איך לומר לאביגיל את קורות אמש. נפרדתי מיונתן ואני ויעל התפצלנו כל אחת לבית הספר שלה. נכנסתי בשערי בית הספר שהיה גדוש בתלמידות. בכניסה ניצבה חיה, סגנית המנהלת ליבי פעם במהירות. "תעלי בבקשה למשרד של גברת שפירא", אמרה בפנים חמורות עליתי לחדרה לא היה טעם להתווכח. כל הדרך לחדרה נשלחו לעברי מבטים. ניצבתי מול דלת החדר שלה דפקתי, והיא הורתה לי להיכנס.