חלום מסובך פרק 5

מישהו דפק בעדינות על דלת החדר שלי, "כן", יונתן נכנס לחדר. שלחתי לעברו מבט, מצפה. "בבוקר נתתי לו את הפתק", החל לדבר, והביט בנקודה כול שהיא בחדר, והמשיך. "הושטתי לו את הפתק, הוא פתח אותו וקרא, בהתחלה הוא חשב שאני ואת השתגענו לחלוטין, או אנחנו מתבדחים על חשבונו, אך הסברתי לו את העניין, שזה באמת. בהתחלה הוא סירב, טען שיסלקו אותו מהישיבה, שהוא יהרוס למיכל, אחותו את השידוך. אך הפצרתי בו שישקול את זה, לא יפסול ישר, והוא אמר שישקול את זה, אני חושבת שהוא גם אוהב אותך" "למה אתה חושב?", "שאלתי לא יודע להסביר" ענה, ויצא מהחדר.

חלפו שבועיים, מאז שישראל אמר ליונתן שישקול את הפגישה, וחודש מאז האודישן. המכתב מהסוכנות דוגמנות לא הגיעה, והתשובה מישראל גם כן לא הגיעה. הרמתי בגדים מהרצפה, וסיננתי מי לכביסה, ומי חזרה לארון. ערמתי את כל הדפים שעל שולחני לערמה והכנסתי למגרה הראשונה של שולחן הכתיבה.
אמא ותמר, אחותי הנשואה באה לביקור, ושוחחה עם אימי במטבח. דוד, ויעל, יחד עם אחייני, מוריה, ואלעזר שיחקו בחדר הסמוך.
דפיקה נשמעה בדלת, "כן", אליהו אחי בן העשרים ושלוש שלומד בישיבה, שהיא שלוש שעות נסיעה מהבית, והוא מגיע כל שבועיים הביתה. הוא החזיק בידו מעטפה, "מוכר לך?" שאל וניצוץ ממזרי, מעט בעיניו ליבי הלם בפראות, זה לא המעטפה מהסוכנות, ניסיתי להרגיע את עצמי, אך ידעתי שסיכוי קלוש שזו לא המעטפה. התקרבתי אליו, הוא הגיש לי את המעטפה, אך בשנייה האחרונה התחרט והמשיך לאחוז בה. זו הייתה בדיוק אותה מעטפה שבו קיבלתי את ההזמנה לאודישן. מעטפה בגדול בינינו, לבנה ושחר טולדנו רשום בכיתוב שחור. לא להיכנס לפאניקה, אמרתי לעצמי בליבי. "תביא לי את זה" ניסיתי לחטוף את זה ממנו, אך הוא המשיך לאחוז בה בחוזקה. "מה, שבועיים אני לא פה ואז אני מגיע הביתה ויונתן רוצה להתגייס, ואת רוצה לדגמן?" נאנחתי, ניגשתי לדלת, וסגרתי אותה, לא התחשק לי שאמא תשמע את הוויכוח. "אתה לא מחליט עלי אמרתי לו בזעם, ואין לך שום זכות להתערב", "נכון, אבל אני יכול להגיד להורים בשנייה על המעטפה". פשוט שיגע אותי, שלפעמיים הוא מתנהג כמו ילד בן שלוש ולא בן עשרים ושלוש. "מה אתה רוצה, בתמורה לדמי שתיקה?" שאלתי ונאנחתי, "אני אגלה לך סוד קטן, ההורים כבר יודעים", אמר ויצא מהחדר. "עכשו אני מבינה למה לא מוצאים לך שידוך", צעקתי לעברו שהוא החל לצעוד לכיוון המדרגות, "כי אתה פשוט מתנהג כמו תינוק, גוף של אדם בוגר, ושכל של תינוק", המשכתי לצעוק, ודמעות של תסכול גדשו את עייני. אך לגבי משהו התפעלתי, איך אמא עדין לא הגיעה, לדרוש הסבר על המכתב.
טרקתי את הדלת בחוזקה, וצנחתי על מיטתי, ונותנת לדמעותיי לרדת בחופשיות. זעם בער בכל גופי, הייתי כל כך מתוסכלת, שנאתי שמתערבים לי בחיים, שנוגעים בדברים שלי, בלי אישור ובעיקר שהעולם החרדי כל כך סגור, שיש מסלול קבוע שעלי לעבור בחיי. בית ספר חרדי, לימודים בתחום החינוך, שידוך, נישואים, וללדת כמה שיותר ילדים. שמעתי צעדים כבדים, ואז דלת חדרי נפתחה בסערה, ודמותו של אבי ניצבה מולי, זקנו נראה פרוע מתמיד, ופניו היו אדומות. "מה קורה עם הילדים שלי?!, יונתן רוצה לעשות את הצבא המשוקץ, ואת, להיכנס לעולם הדוגמנות המתועב הזה! מאיפה השטויות הללו נכנסו לראשך?!" מעולם לא ראיתי את אבי כך כועס, "חינכתי אותך לחיות חיי תורה ומצוות, ולא לחיות חיי ריקנות, חיי תובעה כמו החילונים". "לפחות תשקלו זאת, בבקשה זה החלום שלי!" הצלחתי להשחיל מילה, "תרדי מהרעיון המטופש הזה, עכשיו!, ובנוסף את תהרסי לך את הסיכוי לשידוך טוב, ותגרמי למשפחה בושה!" ויצא מהדלת, לא נותן לי להגיד מילה.
הייתי חיבת לדבר עם מישהו , שום חברה מלבד, אביגיל לא באה בחשבון לדבר איתה, מפני שאף אחת לא יודעת על כל הדרמה עם הסוכנות, וישראל. ירדתי למטה, וקיוויתי שאוכל לחמוק לסלון לקחת את הטלפון ולעלות במהירות לחדרי. ירדתי למטה, המדרגות חרקו. אמא, תמר, ואליהו היו במטבח, הם יכלו לראות אותי מהסלון, אך נראה שהם היו שקועים בשיחה וייחלתי לכך שהם לא ישימו לב שאני בסלון. "הודיה, בוא להגיד שלום, לתמר" שמעתי שוב, את אליהו, אם יכולתי הייתי מעלימה אותו מעל פני האדמה חשבתי לעצמי בזעם. "הודיה באמת תבואי להגיד שלום, הרבה זמן לא הייתי פה" אמרה תמר, נכנסתי למטבח. אמא שלחה לעברי מבט רושף. תמר קמה וחיבקה אותי, ולחשה לי באוזן בלי שאיש ישמע, או קיוויתי שאיש לא שמע "אני רוצה לדבר איתך אחר כך", ידעתי בדיוק על מה שהיא רוצה לדבר איתי, היא תנאם לי נאום שלם על החלום שלי. "בסדר", לחשתי חזרה ונאנחתי. הם המשיכו בשיחתם, ויכולתי לחמוק לסלון חזרה. בסלון היו פזורים משחקים של אחיי. פילסתי את דרכי נטלתי את הטלפון, ועליתי במהירות למעלה לפני שמישהו ישים לב. התיישבתי במיטתי וחייגתי אל ביתה של אביגיל. אחיה, ענה לטלפון ביקשתי את אביגיל. "היי, מה קורה?" שאלה "גילו על האודישן, והכל מסתבך" אמרתי בקצרה, מתקשה להסביר לה את הסיפור המלא. "מה? מי?", שאלה בבהלה, "תוכלי לבוא אלי?, אני אסביר לך הכל" אמרתי "אני מסיימת לעזור לאמא שלי, עם הקטנים ועוד עשר דקות, אגיע אליך" עדיף שתגיע לחורשה, לא בא לי שיאזנו לנו לשיחה" "בסדר עוד עשר דקות, אני אגיע לחורשה אמרה" וניתקה. התלבשתי ויצאתי לכיוון החורשה, חלפתי על פני הישיבה של יונתן, וישראל, וקצת אחרי הישיבה ראיתי את ישראל. "תוכלי לבוא רגע?", שאל ליבי פרפר, הנהנתי והלכנו לסמטה צדדית, הרחק מענייהם של אנשים. "קיבלתי את הפתק שלך מיונתן", החל לדבר וראיתי שהוא מבולבל, וממש כמוני מובך הרי תמיד אמרנו לא שאסור לנו לדבר עם המין השני, רק אם הוא בן משפחה. "אני נורא חושש, את יודעת כמה זה אסור להיפגש, אם זה לא יהיה מיעוד לשידוך, הרי אני מפחד שיסלקו אותי מהישיבה", המשיך, "גם אני מפחדת שיסלקו אותי מבית הספר, שהורים יגלו, אך כמו שרשמתי לך אני אוהב אותך" תרמתי את חלקי לשיחה, " אני לא ממש מרגיש אליך משהו" התוודה "אך סקרנת אותי, הרי לא כל בחורה תסכן את עצמה, ואת מקומה בבית הספר, ובשידוך טוב" משה חברו של ישראל חלף על פני הסמטה, התכופפנו מהר מאחורי החומה, ברגע שהוא נעלם מעיינו הזדקפנו "אני רוצה להיפגש איתך, לשיחה יותר ארוכה" כעת דיבר במהירות, "כי ברגע שנסיים לדבר פה אני אצטרך לחזור לישיבה לכן היום לא אוכל" "מתי תוכל?" שאלתי, לי לא היה אכפת, כל זמן היה טוב לי רציתי רק לשוחח איתו באריכות. "מחר?" שאל "בסדר גמור, בשמונה, זה בסדר לך?" שאלתי אותו מבטו היה קבור ברצפה, הנהנן "בחורשה" אמר "אוקי" השבתי, וקיוויתי שעלי לחיי אין סומק. וכל אחד הלך לדרכו. הרגשתי שאני מרחפת, שרגלי אינן נוגעות בקרקע, ליבי פרפר בקרבי, כבר רציתי לשתף את אביגיל, וכמובן להודות ליונתן. הגעתי לחורשה ספסלים נראו פה ושם ברחבי החורשה וקיוויתי שגשם לא ירד. התיישבתי על אחד מהספסלים ומוודא בעיני שאין איש נמצא בחורשה. וברגע, נחתתי למציאות, מרוב שהייתי מאושרת לגבי הפגישה עם ישראל שחכתי מקורות אליהו והמכתב, ופחד התגנב לליבי, אולי מוטב שלא פגש איתו כי המצב גרוע גם ככה, לא צריך לעשות אותו גרוע יותר ממה שהוא חלפה מחשבה בראשי והחלטתי להתייעץ על כך עם אביגל. ראיתי אותה מרחוק, עם צמתה הארוכה. היא קרבה, "מה קרה, מי גילה איך, למה, מתי?" המטירה עלי מבול שאלות, והתיישבה. "את הבשורות הטובות או הרעות קודם?", שאלתי טובות, אמרה בלי לחשוב פעמיים. "אז בדרך לפה, תנחשי את מי פגשתי", "זה מי שאני חושבת שזה הוא," שאלה ותדהמה פשטה על פנייה הנהנתי "נו, ומה קרה?" דרשה לדעת וחייכה "אנחנו נפגשים, מחר פה" אמרתי "ולמה את לא שמחה, הרי זה מה שרצית כל כך?" שראתה שעל פני הבעה מוטרדת, סיפרתי לה את כל מה שקרה עם אליהו, על הכעס של אבא, והמבט הרושף של אמא. "למה הוא עשה את זה?" שאלה, "נו, את מכירה אותו, חלק מתחביבו זה פשוט להציק לאנשים, ולעשות בכוונה", השבתי, "אז את מוכנה להסתכן, להיפגש איתו?" "אני מאד רוצה, אך מצד שני לא בא לי להסתבך יתר על המידה, ממה שאני מסובכת עכשיו", אמרתי "לכן אני רוצה שמוע את דעתך", "אני חושבת שכן כדאי לך להיפגש, ואי, אני גוררת אותך ומסבכת אותך" הוסיפה בחיוך "ואת לקחת סיכון בכך שבאתי איתי לאודישן", הזכרתי לה, "אני כן אפגש איתו, למרות הסיכון", אמרתי בנחרצות "אך מה תעשי, עם כל ענין האודישן, הרי אני מכירה אותך, את לא תוותרי בקלות על דברים שכה חשובים לך?", "אפתח במסע שכנועים", אמרתי במשיכת כתפיים "לך יש עקשנות של פרד" ,אמרה בחיוך "אני אעזור כמה שאוכל" הייתה שתיקה. טוב, תמר אמרה שהיא רוצה לדבר איתי, ואני גם רוצה להודות לינתן כי לולא הוא לא היה משתף פעולה ומעבירה את הפתק, לא הייתי נפגשת עם ישראל", היא הנהנה קמנו ניקנו מעלנו קצת עלים, וכל אחת התפצלה לביתה.
בערב, שאימי הקריאה סיפור לדוד טרם נרדם, והבית היה שקט יצאנו אני ותמר, למרפסת בשביל שנוכל לדבר בנחת, בלי שאף אחד יפריע. ההורים לא דיברו איתי כלל, אך שהגעתי הביתה, אמא אמרה שהיא רוצה לברר איתי כמה דברים, אחרי שהקטנים יירדמו, לא היה לי כוח להתווכח. היה קר מעט, והצטנפתי במעילי. "איך את יודעת?" שאלתי, היא השתהתה לרגע, והחלה לדבר. "אמא ביקשה מאליהו להוציא את הדואר, ולאחר כמה זמן אליהו נכנס למטבח, ואת יודעת שאליהו רוצה הוא מתנהג כמו ילד קטן," טוב מידי אני יודעת," התערבתי והיא המשיכה לדבר, "הוא הניח על השולחן ואמא עברה על המכתבים, ואז היא ראתה את המעטפה הזו שלך, ואליהו כבר הספיק לקרוא את המכתב", "כמובן" הערתי שוב "מסתבר שהבת שלך, רוצה להיות דוגמנית, והיא התקבלה לאודישן", הוא אמר "התקבלתי?" שאלתי היא הנהנה "אך הרשי לי לסיים את הסיפור ואגיד לך את דעתי בנושא" הנהנתי והיא המשיכה "אמא הייתה כמובן בשוק, והאמת שאני לא ממש הרי את יודעת שלא ידעתי מעולם מחלומך, אך מספיק שנים ישנו יחדיו באותו החדר, ואני מכירה אותך ומתאים לך לחרוג מהכללים, והאיסורים, בכל אופן אליהו עם הבעת ניצחון על פניו חטף, את המכתב, ומשם את יכולה להשלים לבד" סימיה "ומי אמר לאבא?", שאלתי "אליהו כמובן", "כמה לא מפתיע", אמרתי בציניות "ומה שאני רוצה להגיד לך, באמת שעזבי אותך מהעולם החילוני, זה לא שווה להקריב את הקרובים אליך, לטובת חלום, וכן, גם לי היו לפעמיים חלומות, שנוגדים את הדת אך שמרתי אותם לעצמי לא מימשתי אותם, והיום, יש לי שני ילדים, ובעל מדהים לפי דעתי פשוט תמשיכי עם המסלול הקבוע של כל בת חרדית", סיימה את נאומה, היא תמיד ידעה לנאום ולשכנע, אך הפעם לא השתכנעתי, הרגשתי שמי שהוא אמר לה לגיד את הדברים הללו, שדבריה היו צבועים, בשקרים. "מי אמר לך להגיד את הדברים הללו?", שאלתי בטון נוקשה "אף אחד", אמרה בטון שלו "מבטיחה" עדין התקשיתי להאמין לה. "הודיה, תבואי בבקשה, אני רוצה לדבר איתך" אמא אמרה וניצבה במרפסת, "כנראה שארפה", שיקרתי כי רציתי שיחשבו שהרפיתי מין החלום, וכך יניחו לזמן מה. הלכתי בעקבות אמא למטבח והתיישבתי, לא להתווכח לספר לה הכול, כי הרי היא יודעת הכול אין טעם להסתיר אמרתי לעצמי בליבי, " אבא כבר אמר לך את החלטתנו בנושא", החלה לדבר ונראה שהיא עדין כועסת, "בבית הזה אף אחד לא ילך לשום דוגמנות!" אמרה בקול נוקשה "זה עולם פרוץ, בלי הפרדה בין שום דבר, אני רק מגוננים עליכם מהעולם הזה", כעת עברה לטון מורתי. "זה החלום שלי תרשו לי בבקשה!" התחננתי, והפרתי את הבטחתי לעצמי רק לפני דקות אחדות. " יש אין ספור דברים שאת תוכלי לעשות, ולהגשים ובאותו הזמן לשמור על כללי התורה", "ומי השפיע עלייך על כך?", תבעה לדעת "מי גרר אותך לשטות הזו?" "אף אחד, אמרתי פשוט בעיר, יש מודעות ענק של דוגמניות", "שאלוקים יעזור לי, זעקה זה מה שאת רוצה להיות, כזו פרוצה?!, היכן נכשלנו?!" שאלה בינה לבינה עצמה. " ומתי בדיוק עשית את האודישין?" ליבי פעם, עכשו אסגיר את השקר, " מתי שהלכתי, לקנות בגדים", לחשתי "עם מי?", השמיכה לתחקר "אביגיל", "אבל אני גררתי אותה לזה, היא לא שכנעה אותי, באמת!", אמרתי במהירות רק זה היה חסר לי שירחקו לי את אביגיל. היא בחנה את פני, "טוב, את לא הולכת לשום סוכנות יותר ושום דוגמנות, ברור?!, וזה רק בגלל שאנחנו מגוננים עליך מהעולם הפרוץ הזה, ואוהבים אותך" "בסדר" אמרתי "לילה טוב, "ומתי יונתן, חוזר?" הוספתי "רק מחר בלילה", הרגשת אכזבה פשטה בגופי, יצאתי מהמטבח ומיהרתי לחדרי

היום שלמחרת הגיעה, לא הצלחתי להתרכז בכולם, המורות העירו לי מספר פעמיים על שחלמתי, זאת הייתה אותה הרגשה כמו באודישן, הרגשת ציפה, מעורבת עם התרגשות וחששות, המון חששות. ושוב, הבטתי בשעון הזמן סירב לזוז, כאילו עשה בכוונה.
השעה הגיעה, הצלחתי לחמוק החוצה, בלי שאיש יראה, וישאל שאלות. הגעתי לחורשה, ישראל היה שם, יושב על אחד מהספסלים, והפנסים שהישוב שם שם האירו עליו. קיוותי רק שהוא לא עושה לי תרגיל, עובד עלי. התיישבתי מולו, הייתה שתיקה מביכה כמה דקות ארוכות, ולפתע ראיתי את יהודית, ומרים, שתי בנות מכיתתי פוסעות לעברנו.